אחד מהדיונים המשמעותיים על שולחנות הוועדים המנהלים של עמותות וארגונים אזרחיים בישראל עוסק בעצם האפשרות של הארגון ליטול אשראי מהבנק. אלו התומכים ברעיון אינם רואים הרבה הבדל בין יוזמה אזרחית ליוזמה עסקית בשאלת המינוף ויכולת התאגיד לגייס משאבים. אלו המתנגדים רואים בעמותה תאגיד שאין מטרתו עשיית רווחים ואשר משימתו היינה להשתמש אך ורק במשאבים שיש לו כדי לקדם את מטרותיו. בראייה זו, נטילת אשראי כמוה לקיחת סיכון בתאגיד שאמור להיות שונא סיכון, ויצירת התחייבות כספית שעה שאין הארגון יודע אם יוכל לעמוד בו בעתיד או שלא.
ראשית דבר, עמותה איננה תאגיד עסקי ויוזמה אזרחית-חברתית איננה שקולה ליוזמה עסקית. בכך אכן צודקים המתנגדים לעצם מהלך נטילת ההלוואה. עמותה מתאגדת מלכתחילה לקידום מטרות אזרחיות ולא עסקיות. אין זה משנה אם המטרות חברתיות, תרבותיות, חינוכיות, צדקה וחסד או ספורט. מה שמשנה זה שבשלב ההתאגדות העמותה מחויבת על פי חוק לאמץ מגבלה על עצם יכולתה לחלק עודפים לחבריה, מה שמשנה את כל תחשיבי עלות-התועלת שמאפיינים את נטילת הסיכון העסקית.במה דברים אמורים. לתאגיד עסקי יש בסופו של יום בעל עניין אשר אמור ליהנות מהרווחים של אותו העסק. אותו גורם, אשר בדרך כלל היינו בעל המניות בחברה, מוכן לסכן את משאבי החברה (או לתמוך במידה מסוימת של סיכון במסגרת תפקידו כאסיפה הכללית או כדירקטור בחברה) כדי להרוויח. אבל עמותה לא צריכה להרוויח ולמעשה רווח איננו חלק אינטרגרלי משיקולי הניהול. עיקר תפקידה הוא לקדם את מטרותיה במסגרת סל המשאבים אשר עומד לרשותה. במילים אחרות היא יכולה לממן פעילות רק ממצבת הנכסים העומדת לראשותה, ולא לסכן את גורלה בשם מטרת מיקסום האינטרס של בעל מניותיה.
אלא שממבט שני, התמונה מורכבת יותר. גם אם נטילת הלוואה איננה מקור משאבי נפוץ בעולם הארגונים האזרחיים והעמותות, הרי שיש מצבים בהם האשראי נחוץ לשם עצם קיום הפעילות של העמותה. ישנם מצבים רבים בהם העמותה תמצא את עצמה זקוקה בדחיפות למימון או מעוניינת להשיג הון למינוף פעילות אשר תבטיח לה, לכל הפחות, את החזר ההשקעה תוך תקופה סבירה. כך הדבר כאשר מדובר על מימון ביניים, שעה שגורם מימון מבטיח תמיכה כספית, העמותה מסתמכת על כך ויוצרת התחייבויות, אבל יש פער זמנים בין מועד קיום ההתחייבות למועד קבלת התמיכה הכספית על ידי המממן. עניין זה נפוץ במיוחד בתמיכות ממשרדים ממשלתיים כאשר עמותות המספקות שירותים יוצרות את ההתחיבויות אבל מקבלות את כספי הממשלה חודשים אחר כך. דוגמא אחרת היא מצב בו לעמותה יש די הון למינוף פעילות, אבל ההון איננו נזיל ואי אפשר להשתמש בו במועד הדרוש. דוגמא שלישית היא במצב בו לעמותה די נכסים כדי להבטיח את החזר ההלוואה, ואין מניעה כלכלית כלשהי להעניק לה את ההלוואה האמורה.דוגמאות אלה אינם רשימה סגורה, אבל הן משקפות מצבים מוכרים בהם עמותות רבות נדרשות לשאלת האשראי.
וזה מוביל אותנו לשאלה, האם יש מניעה משפטית כלשהי לבקש אשראי מבנק?והנה לא ניתן למצוא בחוק העמותות, בתקנות העמותות, בפרשנות משפטית או בכללי הניהול התקין של רשם העמותות/רשות התאגידים איסור כלשהו על יכולתה של עמותה לגיוס אשראי. אם קיימת מגבלה, הרי הוא ברמת חובות הנאמנות והזהירות הרובצות על חברי הועד ונושאי המשרה הבכירים בתאגיד. מגבלה זו היא מגבלה על שיקול הדעת. אלו צריכים להפעיל את שיקול דעתם הניהולי ולקבל החלטות המשקפות את טבעה הייחודי של העמותה או התאגיד האזרחי. שיקול דעת כאמור חייב לצאת מתוך שנאת סיכון אינהרנטית, זהירות מופלגת כלפי דרכי השימוש בנכסי העמותה, בחינה מדוקדקת של יכולת העמותה לעמוד בהחזר ההלוואה וכמובן בחינת התקנון הספציפי של העמותה ווידוא כי אין בו סעיפים המונעים את יכולתה של העמותה לגייס הון באמצעות הלוואות.
לסיכום, אין מניעה משפטית מהותית על עצם יכולתה של העמותה ליטול אשראי וישנם מצבים בהם נטילת אשראי תהיה הכרחית או נחוצה מאוד לשם קיום פעילותה של העמותה לקידום מטרותיה. נדמה כי יתכן ומדיניות ציבורית ראויה תהיה לעגן קרן ממשלתית המיועדת באופן ספציפי להעניק אשראי לעמותות – במיוחד במצבים בהם אשראי כאמור נדרש כדי לממן מימון ביניים את פעילות העמותה עד לקבלת תקציבים וכספי תמיכות מובטחים מספקי המשאבים.
ראשית דבר, עמותה איננה תאגיד עסקי ויוזמה אזרחית-חברתית איננה שקולה ליוזמה עסקית. בכך אכן צודקים המתנגדים לעצם מהלך נטילת ההלוואה. עמותה מתאגדת מלכתחילה לקידום מטרות אזרחיות ולא עסקיות. אין זה משנה אם המטרות חברתיות, תרבותיות, חינוכיות, צדקה וחסד או ספורט. מה שמשנה זה שבשלב ההתאגדות העמותה מחויבת על פי חוק לאמץ מגבלה על עצם יכולתה לחלק עודפים לחבריה, מה שמשנה את כל תחשיבי עלות-התועלת שמאפיינים את נטילת הסיכון העסקית.במה דברים אמורים. לתאגיד עסקי יש בסופו של יום בעל עניין אשר אמור ליהנות מהרווחים של אותו העסק. אותו גורם, אשר בדרך כלל היינו בעל המניות בחברה, מוכן לסכן את משאבי החברה (או לתמוך במידה מסוימת של סיכון במסגרת תפקידו כאסיפה הכללית או כדירקטור בחברה) כדי להרוויח. אבל עמותה לא צריכה להרוויח ולמעשה רווח איננו חלק אינטרגרלי משיקולי הניהול. עיקר תפקידה הוא לקדם את מטרותיה במסגרת סל המשאבים אשר עומד לרשותה. במילים אחרות היא יכולה לממן פעילות רק ממצבת הנכסים העומדת לראשותה, ולא לסכן את גורלה בשם מטרת מיקסום האינטרס של בעל מניותיה.
אלא שממבט שני, התמונה מורכבת יותר. גם אם נטילת הלוואה איננה מקור משאבי נפוץ בעולם הארגונים האזרחיים והעמותות, הרי שיש מצבים בהם האשראי נחוץ לשם עצם קיום הפעילות של העמותה. ישנם מצבים רבים בהם העמותה תמצא את עצמה זקוקה בדחיפות למימון או מעוניינת להשיג הון למינוף פעילות אשר תבטיח לה, לכל הפחות, את החזר ההשקעה תוך תקופה סבירה. כך הדבר כאשר מדובר על מימון ביניים, שעה שגורם מימון מבטיח תמיכה כספית, העמותה מסתמכת על כך ויוצרת התחייבויות, אבל יש פער זמנים בין מועד קיום ההתחייבות למועד קבלת התמיכה הכספית על ידי המממן. עניין זה נפוץ במיוחד בתמיכות ממשרדים ממשלתיים כאשר עמותות המספקות שירותים יוצרות את ההתחיבויות אבל מקבלות את כספי הממשלה חודשים אחר כך. דוגמא אחרת היא מצב בו לעמותה יש די הון למינוף פעילות, אבל ההון איננו נזיל ואי אפשר להשתמש בו במועד הדרוש. דוגמא שלישית היא במצב בו לעמותה די נכסים כדי להבטיח את החזר ההלוואה, ואין מניעה כלכלית כלשהי להעניק לה את ההלוואה האמורה.דוגמאות אלה אינם רשימה סגורה, אבל הן משקפות מצבים מוכרים בהם עמותות רבות נדרשות לשאלת האשראי.
וזה מוביל אותנו לשאלה, האם יש מניעה משפטית כלשהי לבקש אשראי מבנק?והנה לא ניתן למצוא בחוק העמותות, בתקנות העמותות, בפרשנות משפטית או בכללי הניהול התקין של רשם העמותות/רשות התאגידים איסור כלשהו על יכולתה של עמותה לגיוס אשראי. אם קיימת מגבלה, הרי הוא ברמת חובות הנאמנות והזהירות הרובצות על חברי הועד ונושאי המשרה הבכירים בתאגיד. מגבלה זו היא מגבלה על שיקול הדעת. אלו צריכים להפעיל את שיקול דעתם הניהולי ולקבל החלטות המשקפות את טבעה הייחודי של העמותה או התאגיד האזרחי. שיקול דעת כאמור חייב לצאת מתוך שנאת סיכון אינהרנטית, זהירות מופלגת כלפי דרכי השימוש בנכסי העמותה, בחינה מדוקדקת של יכולת העמותה לעמוד בהחזר ההלוואה וכמובן בחינת התקנון הספציפי של העמותה ווידוא כי אין בו סעיפים המונעים את יכולתה של העמותה לגייס הון באמצעות הלוואות.
לסיכום, אין מניעה משפטית מהותית על עצם יכולתה של העמותה ליטול אשראי וישנם מצבים בהם נטילת אשראי תהיה הכרחית או נחוצה מאוד לשם קיום פעילותה של העמותה לקידום מטרותיה. נדמה כי יתכן ומדיניות ציבורית ראויה תהיה לעגן קרן ממשלתית המיועדת באופן ספציפי להעניק אשראי לעמותות – במיוחד במצבים בהם אשראי כאמור נדרש כדי לממן מימון ביניים את פעילות העמותה עד לקבלת תקציבים וכספי תמיכות מובטחים מספקי המשאבים.
