מתנות מחברים – לקח (עמותתי) מפרשת הולינד

פרסום המלצות המשטרה בתיק 1,000, הידוע בשמו "פרשת המתנות", עוררו בי עניין רב דווקא בשל עיסוקי בתחום העמותות. מדובר בהקשר לא מובן מאליו, אולם דווקא במקרה תיק 1,000 זהו הקשר מתבקש – שכן עמותות חיות ממתנות. כמובן שמתנות במובן זה מוכרות יותר בשם "תרומה", אולם בהקשר הישראלי אין הגדרה משפטית המבדילה בין השניים. מתנה מוגדרת, על פי חוק המתנה, תשכ"ח-1968, כ"הקניית נכס שלא בתמורה" ועל פי חוק שירות הציבור (מתנות), תש"ם-1979 כ"הקניית נכס שלא בתמורה או מתן שירות או טובת הנאה אחרת שלא בתמורה". תרומה, בעגה משפטית, היא למעשה מתנה שהתורם מעניק לנתרם ולכן קיימת כמעט זהות בין המשמעות המשפטית של מתן מתנה למשמעות המשפטית של תרומת תרומה.

בסוגיית התרומה, והשאלה האם מתן תרומה יכול להגיע לכדי שוחד, עסק בית המשפט העליון בפרשת הולינד (ע"פ 4456/14). בפסק דין מפורט, העלה כב' השופט פוגלמן את סיפורו של אחד הנאשמים בפרשה, אורי לופוליאנסקי, ראש עירית ירושלים לשעבר. לופוליאנסקי הינו בנוסף גם אחד המייסדים של אחד מהפרויקטים החברתיים הגדולים והיפים במדינת ישראל – עמותת יד שרה. היזם צ'רני, והמתווך קלנר, הואשמו כי שיחדו את לופוליאנסקי בין היתר על ידי מתן תרומות בהיקף של כשני מיליון שקלים לעמותת יד שרה.

בפסק דינו, בחן השופט פוגלמן את השאלה האם יש במתן תרומה לעמותה, הקרובה לאיש הציבור, משום שוחד. לקביעתו, אין צורך שנותן השוחד יבקש תמורה בגין מתן התרומה, כלומר יבקש טובת הנאה ספציפית מאיש הציבור. כל שצריך התורם, כדי להחשב כנותן שוחד, וכל שצריך הנתרם, כדי להיחשב כמקבל שוחד הוא שתיווצר ציפייה אצל נותן השוחד שמקבלו יכיר לו פנים, מבחינת שלח לחמך. כלומר, מקבל השוחד יראה עצמו כמי שחייב תודה למעביר הכספים. ופוגלמן מסכם ועומר לעניין זה: "השאת התרומה עלולה להביא להבנה הדדית בין נותן השוחד לבין עובד הציבור שלפיה התורם יתרום את שיתרום במטרה להניע את עובד הציבור לפעולה, בין אם לימים נעשתה פעולה כאמור, בין אם לאו".

במקרה של תרומה נוצר מצב ייחודי בו השוחד עצמו איננו ניתן לאיש הציבור, אלא לארגון שלאיש הציבור יש בו אינטרס. כאן בחן פוגלמן את השאלה האם יש בכך כדי להוציא את איש הציבור מגדרה של עברת השוחד. אלא שפוגלמן שולל זאת לחלוטין. הוא אומר שאפילו אם לא היה בתרומה ערך כלכלי לאיש הציבור, אך היא העלתה את תדמיתו הציבורית; או אפילו אם היא לא העלתה את תדמיתו הציבורית, אלא גרמה לו הנאה בלבד מכך שהארגון קיבל את התרומה – כדי שהדבר יכול לנגיע לדרגה של קבלת שוחד.

כדי לסכם. ממקרה התרומה ליד שרה בפרשת הולילנד למדתי על החומרה שבית המשפט מייחס לקבלת מתנות לידיהם של אנשי ציבור או לארגונים הקשורים להם. רף ההתנהגות הנדרש מהם, והצורך להבטיח את מידותיו של השירות הציבורי ולמנוע את השחתתו מחייבים להמנע ככל הניתן מקבלת מתנות או תרומות. לכן, ההגנה הציבורית שנשמעת בסביבתו של ראש הממשלה, כאילו "מתנות מחברים" זה דבר מותר – איננה יכולה לעמוד.

בין מנהלי לפלילי באכיפת החוק על עמותות

עוד נשמע רבות, בעתיד הלא רחוק, על פרשת פאינה קירשנבאום. פרשה בה עולה, על פי כתב האישום, כי פוליטיקאים ומשרתי ציבור ניצלו באופן ציני מערכת מעוותת, אשר במסגרתה עמותות נשענות יותר מדי על תקציב המדינה, ותלויות יתר על המידה בגחמותיהם של פקידי ציבור ומייצגי. החשדות הן שפוליטיקאים ואנשי ארגון במפלגת ישראל ביתנו, ובראשם פאינה קירשנבאום, ניצלו עמותות אלה כדי להשיג טובות הנאה, לקדם אינטרסים אישיים ופוליטיים ולעשות דברים שלא יעשו בזירה הציבורית. ההכרעה האם נפל רבב בהתנהגות המעורבים בפרשה, והאם מעשיהם הגיעו לרף הפלילי, תעשה בין כתלי בית המשפט, אולם לפרשה זו יש כבר עכשיו פוטנציאל נזק היקפי משמעותי בכל הנוגע לאופן הכוונת ההתנהגות של עמותות, ואסביר.

כיום הגורם המרכזי אשר מכווין את התנהגות העמותות הוא הדין המנהלי, ומי שאוכף דין זה הינו הרגולטור התאגידי, רשם העמותות ורשם ההקדשות (או כפי שהם מכונים כיום "רשות התאגידים-מלכ"רים). עמותות, בעיקר המתוקצבות מהמדינה, צריכות לציית לעשרות רבות של הוראות שמקורם בנהלי שר האוצר, החשב הכללי ורשם העמותות, והן מפוקחות ומבוקרות על ידי הרגולטור הן באמצעות חובות דיווח השנתיות והן על ידי בדיקות עומק שמבוצעות מדי כמה שנים. לאכיפה המנהלית יתרונות מסוימים, וגם חסרונות לא מעטים, אולם העמותות התרגלו לחיות בצילה – והתאימו את מנגנוניהם כדי לציית לה.

אלא שרף ההתנהגות שנקבע על ידי רשם העמותות מאותגר כיום על ידי פרקליטות המדינה. לא מעט מקרים, בהם צריך הפרקליט לנסח את העבירות המיוחסות לנאשם, מתרגמות את ההפרות של הדין המנהלי לעבירות פליליות על פי חוק העונשין. מקום מרכזי אחד בו התרחש הדבר היה גזר הדין שניתן נגד הרב יוסף אהרונוב שהיה בשעתו האיש החזק במוסדות חב"ד. הליך זה הסתיים בפשרה, ולכן היקף הפרשה העובדתית לא ידועה, אולם בתמצית, אחד האישומים כלל מצגי שווא לרשם העמותות אשר הובילו אותו לתת אישור ניהול תקין. לאור קיומו של אישור ניהול תקין נתמכו העמותות מתקציב המדינה במיליונים.

אם הדבר היה נאכף על ידי הדין המנהלי, היה יכול החשב הכללי לדרוש השבת הכספים שנתנה המדינה, רשם העמותות היה יכול לבחון שלילת הניהול התקין, ניתן היה לפנות לבית המשפט בדרישת השבה לחברי הועד המנהל וכיוצא באלה. אלא שכאן ההפרה הוגדרה בהתאם לרף הפלילי. הדיווח השקרי שהביא לקבלת אישור ניהול תקין היה לעבירת "רישום כוזב במסמכי תאגיד" וקבלת הכספים מהמדינה הפכו לעבירת "קבלת דבר במרמה".

נכון שלכאורה אכן היה רישום כוזב במסמכי תאגיד ואכן התקבלו כספים במרמה, אלא שכאן כבר חשבתי שהפרקליטות הלכה רחוק מדי. מי שמכיר את הפרקטיקה של ניהול תקין יודע כמה מסמכים נדרשים, כמה דיווחים נדרשים, כמה מעמסות רגולטוריות הכרחיות כדי לקבל את האישור המיוחל כל שנה. כדי לפקח ולאכוף את אמיתות הדיווחים נתן המחוקק שלל כלים ואמצעים לרגולציה – ולהבנתי זו איננה בוחלת מלהשתמש בהם. מדוע אם כן צריך לעלות מדרגה נוספת, האם החברה לא מעוניינת לעודד פעילות בחברה האזרחית. שאלתי עצמי מדוע אדם שפוי בדעתו ירצה להיות מעורב בעמותה, אם כל שורה בדוח כספי עלולה להפוך לרישום כוזב במסמכי תאגיד וכל פעם שמקבלים כספים על סמך הדיווח למעשה מקבלים דבר במרמה. אלא שברור לי שכאן היה מדובר במקרה קיצוני, בו הנאשם הודה במיוחס לו, הודה ששיקר לשם קבלת הכספים, ולכן הנחתי לדבר.

ואז באה פרשת פאינה קירשנבאום.

פרשה זו מצביעה על התנהגות פלילית לכאורה של קירשנבאום ובכירים בישראל ביתנו אשר ניצלו עמותות לצרכים שונים. יש אישומים מובנים מאליהם כמו האישום נגד עמותת עזרה – שם הודה יו"ר העמותה רק בימים האחרונים שקירשנבאום ביקשה ממנו שהעמותה תממן לה מתנות שונות כגון מחשב, טיסות, בתי מלון וכו'. מתן מתנה לנבחר ציבור, אפילו אם לא מצופה ממנו לתמורה ספציפית, הינה שוחד – ולכן אם יוכח שאכן כך היה, מובן הדבר.

אלא שעמותה אחרת שבכיריה נאשמים בפלילים הינה עמותת איילים. מדובר בעמותה גדולה, מכובדת ומשפיעה בחברה האזרחית בישראל, העוסקת בתחום הקמת כפרי סטודנטים בפריפריה.  כתב האישום נגד בכירי איילים מעלה מספר חשדות נגד איילים שהראשי שבהם עוסק במתן שוחד לפאינה קירשנבאום באמצעות מימון יעוץ אסטרטגי ותקשורתי בסכום של 20,000 ₪ בחודש. אלא שאשר מעמיקים בכתב האישום מגלים שהנושא מורכב יותר.

למעשה איילים, בשיתוף פעולה עם עמותת רוח חדשה בירושלים ויחידת הצעירים של עירית תל אביב פתחו בפרויקט לקידום זכויות צעירים במרחב הציבורי, פרויקט שאכן התקיים והתבצע ומומן ממיליון וחצי שקלים חדשים מתקציב המדינה. היועצים האסטרטגים אכן נתנו ליווי מלא לפרוייקט הזה ובמשך מספר חודשים הפרוייקט פעל כמתוכנן. אלא שמאחורי הקלעים זיהתה הפרקליטות שמי שיזם את הפרויקט הייתה מפלגת ישראל ביתנו, מתוך מטרה לאפשר לפאינה קירשנבאום להוביל את הסוגייה בזירה הציבורית ולהשיג בולטות ציבורית כדי להעלות קרנה הן לצרכים פנים מפלגתיים והן חיצוניים לו. ואכן, מהראיות לכאורה עולה כי פעילות היועצים האסטרטגיים אכן נתנה דגש משמעותי למעורבותה בפרויקט זה.

אבל שוחד?!?!

לצערי, הרעיון של שיתוף פעולה רב ארגוני כדי לקדם פרויקטים שממומנים על ידי המדינה, ואשר נותנים בולטות תקשורתית לפוליטיקאים שאחראים על המיזמים השונים – איננה עניין יחידני. מדובר בפרקטיקה מקובלת, נפוצה ורב-גונית בחברה הישראלית. ניתן להשוות זאת פעילותו של חבר הכנסת איציק שמולי בעניין הביטוח הסיעודי; פעילותו של חבר הכנסת אילן גלאון בעניין הגדלת קצבאות הנכים; לפעילותה של השרה רגב בעניין אלימות בספורט, פעילות אשר מקודמת על ידי מספר ארגונים אזרחיים. האם מעכשיו כל עמותה שמממנת פרוייקטים בעלי בולטות ציבורית צריכה להזהר פן תואשם במתן שוחד לנבחרי הציבור מעצם העובדה שהיא מבליטה את פעילותם בזירה זו?

אם נפל רבב בפעילויות מסוגים אלה, טוב הייתה עושה הפרקליטות אם היתה פועלת בצורה דו שלבית, ראשית מאפשרת לרשויות המנהליות לבחון את המעשים באמצעות הכלים אשר ניתנו להם על ידי המחוקק; ובהתאם לממצאייהם מחליטה אם להתערב, אם לאו. שאחרת אותם אנשים יקרים אשר מעניקים ללא תמורה מזמנם ומרצם כדי לקדם את פעילויות העמותות בישראל פשוט לא יעשו זאת. למה להם אם רמת הסיכון בפעילותם עולה לכדי הרף הפלילי?