הרגולציה כחסם בפני חדשנות במגזר האזרחי
הרגולציה כחסם בפני חדשנות במגזר האזרחי
אחד מהתפקידים המרכזיים של עמותות ויתר ארגוני המגזר האזרחי הוא חדשנות.
האוריינטציה הפרטית של המרחב האזרחי מאפשרת ליזמים ולממשלה להשתמש בו כאזור בדיקה
וניסוי ליוזמות מדיניות חדשות; הקלות והגמישות המאפיינת את עבודתו, במיוחד ביחס
לביורוקרטיה הממשלתית המסורבלת, מאשרת לעמותות לפתח בזריזות יחסית שירותים חדשים
כדי לענות על הצרכים המשתנים של החברה, ולאמץ טכנולוגיות חדשות המשפרות את הפעילות
הקיימת; והמהות החברתית של המגזר, כלומר העובדה שהמטרות אותם מקדמות עמותות רחבות ומגוונות – ולא עסקיות – הופך אותן מגנט ליזמות חברתית מצד אלו המבקשים
להטיב עם הקהילה או החברה מחוץ למסגרת הפוליטית של המדינה.
לכאורה, סביר היה להניח שהממשלה תרצה לעודד את החדשנות במגזר האזרחי
לאור היתרונות האמורים לעיל. אלא שבחינת הוראות הרגולציה השונות החלות על ארגוניו
מצביעה על כך שהמציאות הפוכה. נראה כי המדיניות הציבורית, אשר באה לידי ביטוי באסטרטגיות
משפטיות המעצבות את מנגנוני הרגולציה, מבקשת לעודד ולשמר את הגופים הקיימים,
ולהרים חסמי כניסה גבוהים, לעתים בלתי עבירים, על יזמים חדשים המבקשים לדרוס רגלם
במרחב. אביא לכך מספר דוגמאות כדי להוכיח את דברי.
הדוגמה הראשונה הנה דרישת הוותק של שנתיים לשם קבלת "אישור
ניהול תקין" מרשם העמותות. דרישה זו, שהינה דרישת קדם לעצם היכולת לבקש אישור
ניהול תקין, מונעת מיזמים חברתיים לקבל תקציבים ממשלתיים ולהשתתף במכרזים ממשלתיים
טרם חלוף שנתיים מיום ייסוד העמותה. המדינה מצדיקה את עצם הצבת הדרישה באומרה כי עמותות
צריכות להוכיח רצינות ולהראות פעילות לקידום מטרותיהן טרם תסמוך עליהם המדינה
ותעביר אליהם מכספיה כדי לקדם את יעדיה. אלא שאחת מתופעות הלוואי המובהקות של
הניהול התקין, היא הצבת חסם כניסה גבוה מאוד בפני יזמים חדשים, אשר מורתעים מכך
שהם יאלצו להמתין שנתיים טרם יוכלו לקדם את יעדיהם. יודגש כי הפופולריות הרבה של
הניהול התקין בקרב קרנות פילנתרופיה ותורמים פרטיים מרימה את החסם גבוה עוד יותר,
שכן גם אם היו אותם יזמים מבקשים לגייס משאבים מגורמים אלה, היו הם נדרשים להציג
אישור ניהול תקין טרם כניסה לפעילות.
דוגמה השנייה ומשמעותית לא פחות נמצאת "בנוהל שר האוצר להגשת
בקשות לתמיכה מתקציב המדינה ולדיון בהן". נוהל זה קובע את הדרכים בהם יכולה
הממשלה לתמוך בארגונים אזרחיים והוא קובע מספר חסמים בפני יוזמות חדשות. העיקרון
המטריד בנוהל זה במישור היזמות החברתית הוא דרישת הניסיון, ותקצוב הדרגתי מותנה
בניסיון. דרישת הניסיון קובעת כי יזמים חברתיים, המבקשים להיעזר בכספי מדינה כדי
לקדם את מיזמיהם, נדרשים להוכיח שנתיים של פעילות במימון ממקורות עצמיים בטרם
יוכלו להגיש בקשה לתמיכה. קביעת תקצוב הדרגתי מותנה בניסיון אומרת כי היקף התמיכה
בעמותה לא יוכל לעלות על כפל עלות הפעילות שבעדה ניתנת התמיכה, ושקיימה העמותה
בשנה הקודמת.
כעת, נבחן את הדרישות האמורות. יזם חברתי לרוב איננו בעל אמצעים, אלא
הוא אדם בעל מוטיבציה לקדם מטרה חברתית. הבה נניח כי היזם מעוניין להקים מוסד
לילדים בסיכון בקהילה בה הוא חי. הוא נדרש לגייס לשם כך משאבים. קשה להניח כי כבר
בשלב הראשון יהיו לו הכנסות ממקורות עצמיים, ולכן עליו לבקש משאבים מתורמים, קרנות
פילנתרופיות ותמיכות ממשלתיות ועירוניות. בשנתיים הראשונות לפעילותו, יתקשה הוא
מאוד להשיג כספים ממקורות אלה, שכן רבים מהתורמים והקרנות, וכל התמיכות הממשלתיות והמוניציפליות,
מותנות בקבלת אישור ניהול תקין – אותו אי אפשר להשיג. בעבור שנתיים, בהם
לא ביצע היזם פעילות, יפנה הוא לבקש תמיכה מתקציב הממשלה. הוא לא יוכל לקבל תמיכה
זו שכן לא ביצע פעילות ולכן לא עמד בדרישת הניסיון. אפילו אם כן קיים פעילות,
התמיכה שיקבל תהיה מזערית לאור עקרון התקצוב ההדרגתי מותנה הניסיון – אשר מגביל את
התמיכה לפעמים גובה הפעילות בשנה העוקבת.
למרות שאין בנמצא מחקרים אמפיריים רבים הבודקים את השפעת רמת הרגולציה
על היזמות החברתית, סביר להניח שהמציאות הרגולטורית המתוארת מגבילה באופן משמעותי
את היוזמות החברתיות בישראל. הגישה למשאבים מהווה גורם מרכזי מאוד בהחלטת יזמים
חברתיים ליזום פרויקטים המקדמים את החברה, וחסמי הכניסה משפיעים באופן כה מכריע על
גישה זו, שהם מרתיעים פיתוחם של פרויקטים חדשים, ובהתאם פוגמים בחדשנות שהינה כה
מרכזית למגזר האזרחי. למעשה, בחינת המציאות הארגונית במגזר
האזרחי בישראל מצביעה על כך כי מרבית העמותות שמספקות שירותים חברתיים, הן עמותות ותיקות, ממוסדות מאוד, חלקן מסורבלות ברמה של משרד ממשלתי – וקשה מאוד לאתר
יוזמות חדשות ורעננות. כולי תקווה שמציאות זו תשתנה שכן העלות שמשלמת החברה בישראל
בגינה – הולכת וגדלה.