יום שני, 24 באוגוסט 2015

על אלי טביב ורשם העמותות - מדוע בחר רשם העמותות להימנע מלקבל החלטהבעניין פסילת אלי טביב כחבר הנהלת ההתאחדות לכדורגל?

ביום 26.6.2014 הרשיע כב' שופט בית משפט השלום בתל אביב את אלי טביב בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, השמדת ראייה ושיבוש מהלכי משפט. סיפור המעשה נסב סביב מחאת אוהדי הפועל תל-אביב נגד טביב, אשר היה באותם ימים אחד מבעליה של קבוצת הכדורגל הפועל תל-אביב, והיה היה נתון בלחץ ציבורי מתמשך מצידם להתפטר ולעזוב את הקבוצה. על רקע זה, בליל ה-8.12.12, עצר קטין, רכוב על קטנוע, ליד ביתו של טביב וקילל אותו. בין טביב, מאבטחו והקטין התפתחו חילופי דברים אשר התדרדרו לאלימות. טביב ומאבטחו הורשעו כי היכו נמרצות את הקטין שנזקק לטיפול רפואי בעקבות האירוע. בנוסף, טביב הורשע בהשמדת ראייה ושיבוש מהלכי משפט לאחר שמחק את הקלטות צילומי האבטחה ממצלמות שהוצבו בביתו.  ביום 2.3.2015, נגזרו על טביב שישה חודשי מאסר בפועל בדרך של עבודות שירות, ועוד 17 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים כאשר אחד התנאים הוא כי הנאשם לא יעבור עבירה שמהותה אלימות כלפי גופו של אדם.

הקדמה זו איננה שגרתית בבלוג העוסק בדיני עמותות וארגונים אזרחיים, אולם ההתרחשויות לאחר מתן גזר הדין, הפכו את מקרה טביב למעניין ורלוונטי לתחום משפטי זה. 

כידוע, במהלך שנת 2012, עזב טביב את הפועל תל אביב בקולות צורמים, אלא שעובדה זו לא מנעה ממנו מספר חודשים לאחר מכן לרכוש את זכויות הניהול בקבוצת ביתר ירושלים ולהפוך לבעליה. בכובעו כבעלי הקבוצה נבחר טביב לכהן בהנהלת ההתאחדות לכדורגל בישראל, הארגון האחראי על פעילותו הסדירה של ענף הכדורגל ובכלל זה מארגנת את הליגות, משחקי הגביע ומשחקי נבחרת ישראל. מבחינה משפטית ההתאחדות לכדורגל הינה עמותה רשומה בספרי רשם העמותות והנהלתה מהווה את את מוסד הועד המנהל, שהינו מוסד חובה על פי חוק העמותות, התש"ם-1980. לאור זאת, אלי טביב, כחבר הנהלה, כפוף להוראות החוק הנוגעות לחבר ועד מנהל בעמותה. אחת ההוראות היא זו הקבועה בסעיף 33(א)(4) לחוק העמותות, התש"ם-1980 אשר פוסלת לכהונה כחבר ועד מי שהורשע בעבירות המנויות בסעיף או עבירה שלדעת רשם העמותות פוסלת אדם לכהן כחבר ועד וזאת מפאת מהותה, חומרתה, או נסיבותיה.

מסיבה זו, ולאחר הכרעת הדין שניתנה בעניינו של טביב, פנתה ההתאחדות לכדורגל לרשם העמותות בבקשה לקבל את עמדתו, האם העבירות בהם הורשע טביב פוסלות אותו מלכהן כחבר ועד על פי חוק. צעד זה של ההתאחדות היתה הפעולה המתבקשת לאור הספק שעלה באשר לכשירותו של טביב לכהן כחבר ועד. אבל היה לה גם מניע נוסף והוא חוסר הרצון הבולט של אליטת הכדורגל בישראל לעסוק בשאלה הפרסונלית, ולקחת אחריות על הדחתו של בעלי של קבוצת ביתר ירושלים מהנהלת ההתאחדות.

תגובת רשם העמותות, לעומת זאת, הייתה צפויה פחות ומפתיעה יותר. מבחינה נורמטיבית, הרשם הביע דעתו הנחרצת כי מעשיו של טביב אכן מהווים עבירות אשר פוסלות אדם מלכהן כחבר ועד בהתאחדות. אלא שלמרות שגיבש דעה ברורה בנושא, החליט הרשם להימנע מקביעה אופרטיבית הפוסלת כהונת טביב, ותחת זאת החליט להעביר את האחריות להדחתו להתאחדות עצמה. נימוקו של הרשם להימנע מלעשות שימוש בסמכות שהוקנתה לו על פי חוק, היתה רצונו כי ההתאחדות, אשר חרטה על דגלה את המאבק נגד האלימות, תפעל בעצמה לפסול כהונתו של אדם אשר הורשע בפלילים.

הרשם לא הסתפק בהעברת האחריות, אלא הגדיל לעשות, והתווה להתאחדות את הדרך המדוייקת בה היא נדרשת לפעול כדי להביא להדחת טביב: 
שלב ראשון - הפעלת סמכותה על פי סעיף תקנוני הקובע כי מי שהורשע בפלילים לא יוכל לכהן כחבר ועד עד שבע שנים מיום הרשעתו; 
שלב שני - דרישה מאלי טביב להגיש מכתב התפטרות מתפקידו כחבר ועד בעמותה;
שלב שלישי - פנייה לבית הדין העליון של ההתאחדות ונקיטה בהליך משמעתי עצמאי כדי להביא לפיטוריו; 
שלב רביעי - קבלת החלטה בדבר העברתו של טביב מתפקידו כחבר ועד מנהל.
בסיפא של דבריו קבע הרשם כי אם ההתאחדות לא תקבל החלטה, ישקול הרשם להפעיל את סמכויותיו על פי דין.


השאלה שנשאלת בשלב הזה, היא מדוע בחר רשם העמותות דווקא בדרך הפעולה של העברת אחריות לרשם, ולא שימוש בסמכותו אשר ניתנה לו על פי חוק. במקרה הזה, הרשם כבר החליט שטביב צריך להיפסל מלכהן כחבר ועד - ולכן לא היה צריך לדרוש החלטה עקרונית מההתאחדות, אלא היה יכול לקבל החלטה עקרונית משלו לאור דעתו המגובשת. יתרה מכך, אם רצה הרשם להותיר את שיקול הדעת להתאחדות, הרי שעשה עבודה גרועה בכך - בעיקר מכיוון שהעברת האחריות לוותה בהוראות מדויקות כיצד יש לפעול בעניין - ולא הותירה מקום לשיקול דעת עצמאי של מוסדותיה הפנימיים של ההתאחדות. למעשה ההרגשה היא שרשם העמותות ביקש לאחוז במקל משתי קצוותיו, ולקבל מההתאחדות את ההחלטה המדויקת בה הוא היה מעוניין - אבל אותה לא רצה לקבל בעצמו.

ההסבר שלי להימנעותו של הרשם מלקבל החלטה בעניין בית"ר ירושלים נובע מהנטייה של הרגולטור הישראלי בכלל, ושל רשם העמותות בלבד, להקטין את החשיפה לביקורת שיפוטית על מעשיהם. בשנים האחרונות אנחנו רואים צמצום בשימוש של מעצבי המדיניות הרגולטיבית בבתי המשפט כגוף ביקורת על סמכויות רגולציה, ומעבר הדרגתי לעבר סמכות ביורוקרטית-מנהלית, הניתנת דרך חקיקה שלישונית ונהלים פנימיים של הרשות המבצעת. יתרה מכך, סמכויות רבות בהם עושה הרשם שימוש, הן סמכויות הניתנות לו מכוח הסכם עם המפוקח. הניהול התקין היא דוגמה חזקה לכך. כדי לקבל אישור ניהול תקין, העמותה "מבקשת" מהרשם את האישור, והרשם "מסכים" לתת את האישור אחרי בדיקה. אותו מפגש רצונות של הצעה וקיבול הם בגדר כניסה מהדלת האחורית של סמכויות רגולציה אשר לא ניתנו בחוק לרשם, אלא סמכות ביורוקרטית מכוח החלטות ממשלה, אשר העמותה "מסכימה" לקבל על עצמה באופן וולונטרי. 

עניין נוסף אותו ניתן ללמוד מהחלטת הרשם, או ביתר דיוק מאי החלטתו, נוגעת להשפעה שיש להנחיותיו על אופן ההתנהלות הפנימי של העמותות. חופש ההתאגדות, שהינו העיקרון העליון בדיני תאגידים, מקדש את אי תלותה של העמותה וזכותם של מנהליה ומוסדותיה להפעיל שיקול דעת עצמאי. אלא שכאן, הרשם צמצם את שיקול הדעת העצמאי למינימום, אם לא מתחת לזה. הרשם למעשה כפה על ההתאחדות לקבל החלטה, ולא הותיר לבית הדין כל אפשרות או מרחב להפעלת שיקול דעת משלו. תפיסת היסוד של הרשם בעניין זה הייתה שגויה. אם הרשם חשב שטביב פסול מלכהן כחבר ועד, היה צריך לפסול אותו. אם רצה להותיר זאת לשיקול דעתה של העמותה - היה צריך לאפשר לה לקבל החלטה עצמאית. אבל בחירתו לכפות החלטה על העמותה - משולה למי שיושב ליד הנהג כנוסע, אך אוחז בהגה ובוחר בעצמו את המסלול בו תיסע המכונית.

ומילה לסיכום. אינני בטוח כי הרשם הוא הבחירה המועדפת לקבלת החלטות נורמטיביות בעניין פסלות כהונה של חבר ועד נוכח הרשעה פלילית. הפיכתו של הרגולטור למתווה נורמות ומכווין התנהגות נותנת לו מעמד שיפוטי - אשר מצטרף לסמכויותיו הבירוקרטיות אשר הופכות אותו למחוקק מנהלי. נדמה כי ריכוז הכוח והצטברותו אצל הרגולטור הסטטוטורי, מרחיב יותר ויותר את פערי הכוח בין העמותות למדינה, והופכות את המדינה לא רק למפקחת על העמותות, או המתקצבת שלהן - אלא לסוכן קונפורמיות אשר כופה על העמותות התנהגויות ספציפיות והופכת אותם לזרוע ביצוע ללא שיקול דעת עצמאי. ואני משוכנע כי לא לכך התכוון המחוקק שעה שאפשר לאזרחים להתאגד במסגרת עמותה כדי לקדם מטרות חברתיות, כלכליות ופוליטיות. אולי האפשרות הנכונה יותר להקניית הסמכות, צריכה להיות נתונה לבתי המשפט, בדיוק באותו האופן בו שופטיו הם הגורמים אשר מוסמכים להטיל קלון על אנשי ציבור שהורשעו בעבירה פלילית.

(עדכון: 25.8.2015 10:06)

יום ראשון, 16 באוגוסט 2015

צבירה כעבירה - מחשבות על מגבלת צבירת הנכסים בעמותות

תכליתה העיקרית של העמותה, מרגע היווסדה, היא לקדם את המטרות שלשמה הוקמה. כל המבנה המשפטי של העמותה נועד לתמוך בקידומה של תכלית זו. מנגנון נעילת נכסי העמותה, לדוגמה, אוסר על חברי העמותה לחלק את נכסי העמותה ביניהם מתוך ראיית התכלית והשאיפה כי נכסי העמותה יוקדשו לקידום מטרותיה; דוגמה אחרת הנן חובות האמונים של נושאי משרה בעמותה, אשר עיקרן לעודד את מנהלי העמותה לפעול בשקידה ראויה, בנאמנות ומיומנות לקידום מטרותיה; גם משימתה המרכזית של זרוע הביקורת בעמותה (ועדת ביקורת ורואה חשבון מבקר) היא לוודא ולשקף את אופן השימוש של העמותה במשאביה וניצולם לקידום מטרותיה. 

מכוח תכלית העמותה, והמבנה המשפטי שפותח לאורה, קבעו מעצבי המדיניות הציבורית את משימותיה של הרגולציה, במיוחד זו של רשם העמותות בכובעו כרגולטור סטטוטורי-תאגידי. לרשם ניתן שיקול דעת נרחב באשר לאופן בו יוכל להגשים משימות אלה, והלה ניצל חופש זה כדי לפרש, לעתים באופן יצירתי, את חוק העמותות והוראותיו. אחת מתוצאות הליך פרשני זה היא המדיניות הרגולטיבית לפיה עמותה צריכה להימנע מצבירה בלתי סבירה של נכסים בעמותה, מדיניות אותה אכנה "המגבלה על צבירת נכסים". מדיניות זו התפתחה לאור שניים: ניסיונו המצטבר של הרשם, אשר זיהה עמותות אשר נוהגות לצבור בחזקתן נכסים ללא תכנית מסודרת לנצל את הכספים הצבורים בעתיד לקידום מטרת העמותה; למידה מרגולטורים דומים מהמשפט המשווה, בעיקר בארה"ב, אשר מתמודדים עם ארגונים אזרחיים אשר צוברים מיליארדים רבים של דולרים במצטבר, וזאת ללא שום תכנית השקעה או ניצול.

בהתאם לפרשנות רשם העמותות את תכלית העמותה, צבירת נכסים בהיקף בלתי סביר, ללא תכנית מסודרת הקובעת כיצד אותם נכסים ינוצלו לקידום מטרותיה, מהווה הפרה של תכלית העמותה. כלל האצבע שקבע הרשם לעניין זה נכון לכתיבת דברים אלה הנו כי חזקה על עמותה שהיא צוברת צבירה בלתי סבירה אם ערך הנכסים הצבורים עולה על סכום השווה פעמיים המחזור השנתי של העמותה.

מכיוון שחובות האמונים של נושאי משרה עניינם להבטיח כי העמותה מקדמת את מטרותיה, הרי שאישור הועד המנהל לצבירת נכסים, במפורש או במשתמע, במעשה או במחדל, וזאת ללא קביעה מסודרת של תכנית מימוש, הנה כהפרה של אותן חובות האמונים. יתרה מזאת, עמותה בה קיימת צבירה, אותה הרשם מחשיב כבלתי סבירה, הנה עמותה אשר מתנהלת באופן בלתי חוקי - ולכן נדרשת התערבות כדי להבטיח את תיקון הליקויים. במסגרת זאת יכול הרשם לדרוש מהעמותה להשקיע את הנכסים הצבורים במטרות העמותה, לקבוע תכנית הבראה לעמותה במסגרתה נציגי הרשם יקבעו לעמותה כיצד להשקיע את נכסיה, ובמקרה קיצוני של מחלוקת בין הרשם לעמותה, יכול הרשם לפנות לבית המשפט המחוזי ולבקש את פירוקה של העמותה והעברת נכסיה לעמותה בעלת מטרות דומות. וחשוב לציין, מכיוון שעמותות רבות מבקשות לשמור על כספיהן הצבורים, רבות מהן משתמשות בתכנונים משפטיים, חלקם לגיטימיים יותר, חלקם פחות, כדי להכשיר את הצבירה בראי המדיניות הרגולטיבית.

לצבירה בלתי סבירה בהתאם לשיקול דעתו של הרשם יש דוגמאות רבות. המחשה ספציפית בה נתקלתי במהלך עיסוקי הייתה של עמותה המשמשת מוסד חינוכי ואשר צברה בחשבון הבנק שלה, בתכניות חסכון ארוכות טווח, כספים המגיעים כדי פי שמונה מהמחזור השנתי הממוצע. בדיקת הרשם גילתה כי בעמותה האמורה אין תכנית קונקרטית לגבי ניצול הכספים, והם פשוט מופקדים בחשבון וצוברים ריבית סולידית. עמדת העמותה הייתה כי כספים אלה בגדר "גלגל הצלה" במקרה בו העמותה תסבול מקשיים תקציביים ובכלל זה קיטון במימון משרד החינוך המתקצב את המוסד. עמדה זו לא הניחה דעתו של הרשם אשר גרס כי צבירה של סכום המהווה פי שמונה מהמחזור הנה בלתי סבירה גם למטרה זו. לאור זאת החליט הרשם לקבוע לעמותה תכנית הבראה וקבע את הדרכים בהם העמותה תנצל את המשאבים הנצברים לטובת העמותה, וזאת תוך פרק זמן קצר. המעניין הוא כי זמן קצר לאחר סיומה של תכנית ההבראה וריקונה של הקופה הצבורה של העמותה, החל תהליך הדרגתי של צמצום מקורות ההכנסה שלה. העדרו של "גלגל ההצלה" הצבור יצר אצל העמותה תחושת מחנק והובילה אותה לצמצום הפעילות והורדת היקף השירות הניתן לתלמידיה. מצב הדברים נכון להיום, מספר שנים מאז סיומה של תכנית ההבראה, כי העמותה לא הצליחה שוב לאותה רמה והיקף של פעילות שהתקיים לפני כניסתה לתכנית זו.

סיפור מקרה זה הביא אותי להרהר האם מדיניות ההגבלה על צבירה בלתי סבירה, כפי שנהוגה היום, הינה מדיניות נכונה לקידומו של המגזר האזרחי. נדמה כי קל לחשוב על החסרונות הגלומים בצבירה לתכליתה של העמותה - אך קשה יותר לבטא את היתרונות שאותה צבירה עשוייה להעניק לארגון הצובר. ראשית, וברמה העקרונית, מגבלה על צבירה הנה התערבות בחופש ההתאגדות ובשיקול הדעת הניהולי הפנימי של העמותה. לאור מעמדו הרם של חופש ההתאגדות, הרי שעצם קיומה של המדיניות מתערבת כאמור נדרשת להישקל בזהירות יתרה ובוודאי לא במעמד של פרשנות רגולטיבית את חוק העמותות ואת תכלית העמותה. 

אלא שיותר מזה. לדעתי, היתרון המרכזי בנכסים צבורים הנו ההשפעה שיש לאותה הצבירה על שיקול הדעת הניהולי. עמותה מטבעה הנה תאגיד שונא סיכון. בהעדר מוטיבציה להשיא רווחים, העמותה צריכה לתכנן מהלכיה כך שהיקף הוצאותיה לא יעלה על הכנסותיה הצפויות. ההכנסה הצפויה, אין משמעה הכנסה ספקולטיבית, אלא הכנסה שברמת וודאות גבוהה אמורה להיכנס לחשבונה של העמותה. מסיבה זו, צבירה משנה את הערכת הסיכונים של מנהלי העמותה לגבי פעילותה. ככל שיש לעמותה גב כלכלי אמיד יותר, מסוגלים מנהליה לתכנן פעילות לטווחים ארוכים יותר, לקיים היקף פעילות גדול יותר ולאמץ תכניות שאפתניות יותר לקידום מטרותיה. נכון, אותם כספים צבורים אינם משמשים ישירות לקיום פעילות - אולם עצם קיומם מאפשר לעמותה לקיים פעילות - אשר בהעדר הכספים הצבורים, קשה להניח שהייתה מקיימת.

ונקודה חשובה לא פחות היא האפשרות לקיים עמותה לאורך זמן בשנות משבר. מכיוון שכלל האצבע שקבע רשם העמותות היא אפשרות של צבירה בגובה פעמיים המחזור השנתי של העמותה, הרי שההנחה המובלעת הנה כי תקופה משברית מוגדרת על ידי הרגולטור הסטטוטורי כתקופה של שנתיים ימים, ולא מעבר לכך. הנחה זו הנה הנחה שרירותית במידה מסוימת שכן משברים בעמותות, פעמים רבות, פרקי זמן ארוכים יותר. הנהלה שיש ברשותה מאגר צבור גדול דיו, יכולה להתארגן טוב יותר להתגבר על התקופה משברית, להערך לשינויים מבניים ואסטרטגיים ביתר קלות וסבלנות ולפעול לשיקום מצבה של העמותה.

חשוב לי לציין כי אינני סבור כי צבירה בלתי סבירה היא דבר טוב או הכרחי. אני מאמין בתכלית העמותה וסבור כי עמותה צריכה לנצל את משאביה לקידום מטרותיה, ולא ליצירת משאבים נוספים או צבירתם ללא תוחלת. אלא שאין זה נכון להתייחס לצבירה משמעותית כדבר בלתי סביר כתפיסה נורמטיבית. לשיטתי האופי השונה של עמותה מחייב הסתכלות זהירה, רבת מחשבה, וארוכת טווח לגבי המשמעויות של מגבלה על צבירה על העמותות. כללי אצבע, קביעת קווים אדומים בשרירותיות, או הסדרתם של הוראות רגולטוריות אשר מעודדות תפיסה נורמטיבית לפיה צבירה היא דבר רע - אינן עולות בקנה אחד עם אותה הגישה. ומסיבה זו, נדרשת חשיבה מחדש על המגבלה על צבירת נכסים בעמותות.

יום רביעי, 5 באוגוסט 2015

חשיבות הטריבונל הפנימי לעצמאות העמותה

חופש ההתאגדות, כעקרון יסוד של מערכת המשפט הישראלית, הנו בעל ביטויים שונים בדין המהותי. אחד מהם, אם לא המרכזי והחשוב, קובע כי המדינה לא תמהר להתערב בניהול הפנימי של ארגונים, להם ניתנת יד חופשית לנהל ענייניהם כרצונם. מכלל זה נגזרת המדיניות המשפטית הדוגלת לצמצם למינימום את התערבותם של ערכאות שיפוטיות בהחלטות של הטריבונלים הפנימיים בארגונים. טריבונל פנימי מהווה שם כללי לבתי דין, מוסדות לבירור עתירות, מוסדות בוררות והחלטות של ועדות מעין שיפוטיות, אשר מכריעים בסכסוכים ומחלוקות בין העמותה ובין חבריה ובין החברים לבין עצמם. ישנן שתי הצדקות למתן אוטונומיה לטריבונל הפנימי. ראשית, הוא נתפס כבעל ידע ומומחיות כלפי הארגון פנימה ובכלל זה הכרת התרבות הארגונית, הממשל התאגידי, היחסים בין החברים, אורחות הפוליטיקה הארגונית וכיוצא באלה. שנית, הוא מקבל סמכותו מכוח הסכמה וולונטרית של חברי הארגון להכפיף עצמם לשיפוטו ולהכריע בעניינם. לאור זאת,  הכרעותיו של הטריבונל הפנימי זוכות למעמד עצמאי בפני הערכאות השיפוטיות החיצוניות, ובהתאם נחשב מוסד חשוב מאוד בתוך המערך הארגוני הפנימי של העמותה או כל ארגון אזרחי אחר.

למרות האמור, עצם האפשרות של עמותות למסד טריבונלים פנימיים בתוך המבנה הארגוני, איננה כה מוכרת לכלל הציבור ואפילו לא לבעלי הזיקה ויזמים פוטנציאליים בחברה האזרחית. חוק העמותות מחריש בכל הנוגע לאפשרות להקים מוסדות אלטרנטיביים לפתרון סכסוכים ומחלוקות; התקנון המצוי, שהינו תקנון המצורף לחוק העמותות ואשר אותו רבים מהיזמים מאמצים, איננו כולל בית דין או מוסד דומה; כללי הניהול התקין בהוצאת רשם העמותות, מעבר לאמרה כללית בדבר האפשרות לקיום מוסדות נוספים בעמותה, אינם מאזכרים אפשרות זו; רבים מהיועצים והמשפטנים, המלווים את היזמים בשלב ההתאגדות, אינם מייחסים לקיומו של מוסד כזה את החשיבות המגיעה לו; והדבר המשמעותי ביותר, פעמים רבות קיימת נטייה להשתמש במוסד אלטרנטיבי לטריבונל הפנימי כדי להכריע סכסוכים או מחלוקות, והוא בוררות על פי חוק הבוררות.

ובכל זאת, עבור עמותות וארגונים חברתיים, במיוחד כאלה אשר מבקשים להבטיח עצמאותם ואי תלותם – טריבונל פנימי הוא בגדר הכרח. משעה שמוקם מוסד כאמור, הרי שהוא מהווה קו הגנה מפני התערבות חיצונית. הגנה זו יכולה לבוא לידי ביטוי במעמד המשפטי של הטריבונל הממזער את הסיכון מפני התערבות של ערכאות שיפוטיות פורמליות, אבל לא רק. הטריבונל יכול להציע, עד רמה מסוימת, הגנה מפני התערבויות מנהלתיות של רגולציה והתערבות ממשלתית, ככל שהחלטותיו עומדות במבחן הסבירות.

למצב זה יש מספר דוגמאות. עמותה יכולה להגיע למצב של תקיעות עקב חוסר הסכמות בתוך מוסדות הארגון. תקיעות זו מביאה, לרוב, את העמותה למבוי סתום בכל הנוגע לעצם יכולת מוסדותיה לקדם את מטרותיה. מצב זה יחייב התערבות של הרשם ועלול להובילו לכפות על העמותה תכנית הבראה או מינוי מנהל מיוחד לשם פתרון הבעיות. אבל שעה שבעמותה קיים מוסד פנימי המסוגל להכריע במחלוקות כאמור, יכבד הרשם החלטותיו ולא ימהר להתערב; דוגמה אחרת עוסקת במצבים של הגשת תלונות לרשם העמותות, אשר בדרך כלל מוגשות נגד התנהלות הנתפסת על ידי המתלונן כבלתי תקינה ולעתים אף בלתי חוקית. ככל שאין טריבונל פנימי, הרשם יידרש להכריע בתלונה – מעורבות חיצונית אשר לרוב איננה נתפסת כרצויה בארגונים אזרחיים. קיומו של טריבונל פנימי נחשב הליך מקדמי פעמים רבות, ואי פנייה לערכאה פנימית לפני הגשת תלונה לרשם עשוי להוביל להמלצה להגשת התלונה או העתירה למוסדות המסוגלים להכריע בתלונה כזו. יתרה מזאת, מכיוון שטריבונלים אלה, פעמים רבות, הנם מוסדות בוררות חובה – הרי שטרם בירור חיצוני, ידרשו הצדדים למצות את הפנייה לערכאות הפנימיות.

הדרך למסד טריבונל פנימי פשוטה יחסית, אולם מלאכת קיומו של המוסד היא משימה מורכבת יותר. בשלב הראשון, מייסדי העמותה נדרשים לקבוע קיומו של אותו טריבונל בתוך תקנון העמותה. מכיוון שעל פי החוק, תקנון העמותה מהווה חוזה בין העמותה לבין חבריה, ובין החברים לבין עצמם – הרי שמרגע שנקבע קיומו של טריבונל פנימי בתקנון – סמכותו חלה על כל חבר אשר מצטרף לעמותה. בשלב השני, יש לבחור את הדיינים אשר יכהנו בטריבונל. דיינים אלה צריכים להיות "שחקני פנים", כלומר בעלי הכרה טובה של הארגון ואורחותיו ובנוסף הם נדרשים להיות בעלי מיומנות כדי להגיע להכרעות העומדות במבחני הסבירות של ערכאות חיצוניות. פעילותם של הדיינים, ובכלל זה אופן ניהול הדיון ונימוקי הכרעתם, יהיו אבני הדרך המרכזיות בביסוס עצמאותו וחוזקו של הטריבונל הפנימי.

ומילה לסיום. אין זה מקרה כי החוק לא מעודד קיומם של טריבונלים פנימיים. בעידן בו המדינה מגבירה מעורבותה בחופש ההתאגדות, הן במישרין באמצעות חקיקה, והן בעקיפין באמצעות רגולציה והחלטות מנהליות, טריבונל פנימי הינו בגדר אסטרטגיה מנוגדת למגמה. ולכן, ככל שהארגון הנו מוסד שאופי פעילותו ומטרותיו אינם עולים בקנה אחד עם המדיניות השלטת, ובכלל זה ארגוני סנגור, זכויות ושינוי חברתי – מעמדו וחשיבותו של הטריבונל הפנימי גוברים. מכאן שהמלצתי ליזמי ארגון חדש, אשר שוקלים הקמתה של עמותה חדשה, או לחברי ארגון קיים אשר שוקלים שינוי מבני לאור חשש מהתערבות חיצונית, למסד בתקנון העמותה טריבונל פנימי ובכך לחזק את עצמאותו ואי תלותו של ארגונם לאורך זמן.