בתקופה האחרונה עלתה שוב לכותרות הצעת חוק המבקשת לתקן את חוק הביטוח הלאומי כך שיגביל את שכר שניתן לבקש עבור ייצוג בתביעות מול מוסדות הביטוח הלאומי ("מל"ל"), חוק הידוע בשם "חוק לבנת פורן". הצעת חוק זו נולדה כתוצאה מתלונות רבות על שכר טרחה מופרז שניתן לעורכי דין וחברות פרטיות - אשר מייצגים בעלי זכות תביעה בפני המל"ל, לתבוע ולדרוש את זכויותיהם. בפוסט זה אבקש לשאול מדוע מהמחוקק לא העדיף, במקום להגביל את שכר הטרחה, לפעול להקמתם, מימונם והעצמתם של עמותות בתחום מיצוי הזכויות - ולהפוך אותם לגורם דומיננטי אשר יוכל להגשים את הערך החברתי הרב שיש בסיוע לאנשים למצות את זכויותיהם מול הביטוח הלאומי. בפוסט זה אציג את היתרונות שצורה המשפטית של העמותה מעניק בשוק מיצוי הזכויות, ואת הערך החברתי שניתן להשיג בכך שהחברה תבחר בעמותה כגוף הייצוגי בהקשר זה.
שוק הייצוג מול הביטוח הלאומי התפתח נוכח הביורוקרטיה המסואבת, המורכבת והמסובכת שהתפתחה סביב חוק הביטוח הלאומי. אדם המבקש לתבוע את זכויותיו נתקל בחסמים משמעותיים הנובעים מפערי מידע וחוסר הבנה באשר לדרכים בהם הוא יכול למצות זכויותיו מול הפקידות, הועדות הרפואיות והסעיפים התקציביים שרבים שמתחבאים בחוק הביטוח הלאומי, תקנוניו ונהליו. בשלב הראשון מי שייצג מול מוסדות הביטוח הלאומי היו עורכי הדין, אולם במהלך השנים שחקנים נוספים נכנסו בהדרגה לשוק - ובראשם חברות פרטיות כדוגמת "זכותי" ו"לבנת פורן". חברות אלו נהנו מיתרון תחרותי על עורכי הדין נוכח מגבלות שונות אשר רובצות על האחרונים, ובהתאם נתח השוק אותן החזיקו החברות החל לעלות בהדרגה.
הבעיה העומדת ברקע הצעת חוק נובעת מהמחיר החברתי נוכח זהות הלקוחות הנדרשים לשלם את אותו השכר אשר הינם לרוב אנשים שסבלו וסובלים מתאונות, מחלות, אירועים רפואיים, נכויות וכיוצא באלה מצבים. הכסף באמצעותו משולם השכר, משולם מכספי הגמלה או הקצבה לה הם זכאים התובעים מהמוסד לביטוח הלאומי, כסף שאם לא היה משולם כשכר, היה מסייע לטיפול או לשיקום של אותם אנשים. רמת שכר זו, לפחות על פי הצעת החוק והדיון שהתפתח סביבו, עשויה להגיע לעתים גם ל-25% מערך התביעה. הויכוח בין מגישי הצעת החוק לחברות, נוגע לכדאיות של הגבלת השכר. המחוקקים יטענו שהסכום הנגבה הוא מופרז ומוגזם - המייצגים מצידם טוענים שגובה השכר הוא תוצאה של כוחות שוק.
לדעתי, התערבות בשוק והגבלת שכר עלולה להיות בעייתית. ככל שהיא הדוקה יותר, היא מעוותת את מהשוק ומונעת ממנו להגיע לשיווי המשקל האופטימלי. בהחלט עשויים להיות מצבים בהם שכר גבוה מתבקש נוכח היקף השירות אותו נותנים המייצגים לתובעים, ואין זה מן הנמנע כי במצבים בהם נדרשת עבודה רבה וממושכת, יהיו התובעים עצמם מוכנים לשלם שכר של 25% שכן החלופה היא לא לקבל את הגמלה המגיעה להם. מובן, כי זו הבחירה האידיאולוגית להתערב בשוק היא לגיטימית, אלא שנשאלת השאלה האם לא היה אפשר להגיע לתוצאות טובות יותר תוך שימוש באלטרנטיבה שזמינה ונגישה בשוק מיצוי הזכויות - והוא פנייה לעמותות כדי לקבל את אותו השירות שמציעות החברות וחלק מן המייצגים האחרים.
מספר יתרונות חשובים בפנייה לעמותות המייצגות תובעים בתחום מיצוי הזכויות: האחד הינו קיומה של חזקת אמון שעצם הבחירה הארגונית בעמותה מקימה כלפי תובעים פוטנציאליים. תובע אשר מבקש להעסיק מייצג מול המל"ל יוצא מתוך נקודת הנחה כי אם יבחר בעמותה לייצגו הוא ימזער את הסיכון מפני אופורטוניזם. במילים אחרות, הלקוח יכול לצאת מתוך הנחה (הניתנת לסתירה) כי המייצג העמותתי לא יבקש להשיא את רווחיו על חשבון התובע באמצעות גביית שכר מופקע בגין הייצוג. יתרון שני הינו בנוגע ליכולתם של עמותות, בניגוד לחברות מסחריות, ליהנות ממתנדבים ותרומות. מתנדבים יכולים להיות שחקנים מקצועיים אשר מייצגים פרו-בונו במקרים בהם היד אינה משגת תשלום שכר טרחה; תרומות יכולות להינתן להוזיל את עלויות הייצוג מתוך מניעים אידיאולוגים. יתרון חשוב אחר הינה ההשפעה החברתית הרוחבית של עמותות, במיוחד בתחום בו הן מסייעות לאוכלוסיות נזקקות, בהגדלת האמון, ההון החברתי והלכידות בחברה.
אלא שהיתרון החשוב לטעמי, ואולי המשמעותי ביותר, הינה היכולת של עמותות לפעול בשיתוף פעולה עם המל"ל כדי לקדם את עניין מיצוי הזכויות. בעניין זה, לו היה המל"ל מפנה כספים לתמיכה באותם עמותות מייצגות, הלוא היה יכול לאפשר להם להתחרות ברמת השכר והשירות מול המייצגים הפרטיים. הרעיון של תמיכה כספית מתקציב המל"ל קוסם במיוחד נוכח הסכומים המדוברים של שכר טרחה, המגיע כדי 25% מערך הקצבה. נניח לדוגמא כי המל"ל מראש היה מקצה סכומים יחסיים מסכום הגמלה לטובת עמותות מייצגות - סכומים נמוכים לאין שיעור מ-25%, שהרי היה מעודד מעודד קיומם של אותם עמותות מחד, ומאידך דוחף את השכר כלפי מטה לאור היתרון התחרותי שהיה מקנה לאותן העמותות. לו היתה המדיניות הציבורית בוחרת באפיק פעולה זה, הרי שהיתה יכולה לקבוע כי תמיכה כאמור תינתן רק לתאגידים האסורים בחלוקת רווחיהם.
גם בחירה זו מהווה התערבות בשוק וניסיון להקנות לצורת התאגדות אחת יתרון תחרותי על פני צורות התאגדות אחרות. אלא שבניגוד להגבלת שכר, ההשפעה על רמת השכר באמצעות האלטרנטיבה הנוכחית תהיה דרך הכנסתו של שחקן נוסף להספקת השירותים, אשר בתקווה יוזיל את מחיר השירות ואולי, בלאורך זמן, יוציא מהשוק את הספקים הפרטיים. במצב זה, לא זו בלבד שקטן החשש מפני פגיעה באיכות הייצוג, חשש אשר נשמע נוכח הרצון להגביל את השכר, אלא שהוא מאפשר פעילות לשחקן אשר עד לשלב זה לא היה דומיננטי דיו בענף ייצוג מיצוי הזכויות בתביעות למל"ל.
הבעיה העומדת ברקע הצעת חוק נובעת מהמחיר החברתי נוכח זהות הלקוחות הנדרשים לשלם את אותו השכר אשר הינם לרוב אנשים שסבלו וסובלים מתאונות, מחלות, אירועים רפואיים, נכויות וכיוצא באלה מצבים. הכסף באמצעותו משולם השכר, משולם מכספי הגמלה או הקצבה לה הם זכאים התובעים מהמוסד לביטוח הלאומי, כסף שאם לא היה משולם כשכר, היה מסייע לטיפול או לשיקום של אותם אנשים. רמת שכר זו, לפחות על פי הצעת החוק והדיון שהתפתח סביבו, עשויה להגיע לעתים גם ל-25% מערך התביעה. הויכוח בין מגישי הצעת החוק לחברות, נוגע לכדאיות של הגבלת השכר. המחוקקים יטענו שהסכום הנגבה הוא מופרז ומוגזם - המייצגים מצידם טוענים שגובה השכר הוא תוצאה של כוחות שוק.
לדעתי, התערבות בשוק והגבלת שכר עלולה להיות בעייתית. ככל שהיא הדוקה יותר, היא מעוותת את מהשוק ומונעת ממנו להגיע לשיווי המשקל האופטימלי. בהחלט עשויים להיות מצבים בהם שכר גבוה מתבקש נוכח היקף השירות אותו נותנים המייצגים לתובעים, ואין זה מן הנמנע כי במצבים בהם נדרשת עבודה רבה וממושכת, יהיו התובעים עצמם מוכנים לשלם שכר של 25% שכן החלופה היא לא לקבל את הגמלה המגיעה להם. מובן, כי זו הבחירה האידיאולוגית להתערב בשוק היא לגיטימית, אלא שנשאלת השאלה האם לא היה אפשר להגיע לתוצאות טובות יותר תוך שימוש באלטרנטיבה שזמינה ונגישה בשוק מיצוי הזכויות - והוא פנייה לעמותות כדי לקבל את אותו השירות שמציעות החברות וחלק מן המייצגים האחרים.
מספר יתרונות חשובים בפנייה לעמותות המייצגות תובעים בתחום מיצוי הזכויות: האחד הינו קיומה של חזקת אמון שעצם הבחירה הארגונית בעמותה מקימה כלפי תובעים פוטנציאליים. תובע אשר מבקש להעסיק מייצג מול המל"ל יוצא מתוך נקודת הנחה כי אם יבחר בעמותה לייצגו הוא ימזער את הסיכון מפני אופורטוניזם. במילים אחרות, הלקוח יכול לצאת מתוך הנחה (הניתנת לסתירה) כי המייצג העמותתי לא יבקש להשיא את רווחיו על חשבון התובע באמצעות גביית שכר מופקע בגין הייצוג. יתרון שני הינו בנוגע ליכולתם של עמותות, בניגוד לחברות מסחריות, ליהנות ממתנדבים ותרומות. מתנדבים יכולים להיות שחקנים מקצועיים אשר מייצגים פרו-בונו במקרים בהם היד אינה משגת תשלום שכר טרחה; תרומות יכולות להינתן להוזיל את עלויות הייצוג מתוך מניעים אידיאולוגים. יתרון חשוב אחר הינה ההשפעה החברתית הרוחבית של עמותות, במיוחד בתחום בו הן מסייעות לאוכלוסיות נזקקות, בהגדלת האמון, ההון החברתי והלכידות בחברה.
אלא שהיתרון החשוב לטעמי, ואולי המשמעותי ביותר, הינה היכולת של עמותות לפעול בשיתוף פעולה עם המל"ל כדי לקדם את עניין מיצוי הזכויות. בעניין זה, לו היה המל"ל מפנה כספים לתמיכה באותם עמותות מייצגות, הלוא היה יכול לאפשר להם להתחרות ברמת השכר והשירות מול המייצגים הפרטיים. הרעיון של תמיכה כספית מתקציב המל"ל קוסם במיוחד נוכח הסכומים המדוברים של שכר טרחה, המגיע כדי 25% מערך הקצבה. נניח לדוגמא כי המל"ל מראש היה מקצה סכומים יחסיים מסכום הגמלה לטובת עמותות מייצגות - סכומים נמוכים לאין שיעור מ-25%, שהרי היה מעודד מעודד קיומם של אותם עמותות מחד, ומאידך דוחף את השכר כלפי מטה לאור היתרון התחרותי שהיה מקנה לאותן העמותות. לו היתה המדיניות הציבורית בוחרת באפיק פעולה זה, הרי שהיתה יכולה לקבוע כי תמיכה כאמור תינתן רק לתאגידים האסורים בחלוקת רווחיהם.
גם בחירה זו מהווה התערבות בשוק וניסיון להקנות לצורת התאגדות אחת יתרון תחרותי על פני צורות התאגדות אחרות. אלא שבניגוד להגבלת שכר, ההשפעה על רמת השכר באמצעות האלטרנטיבה הנוכחית תהיה דרך הכנסתו של שחקן נוסף להספקת השירותים, אשר בתקווה יוזיל את מחיר השירות ואולי, בלאורך זמן, יוציא מהשוק את הספקים הפרטיים. במצב זה, לא זו בלבד שקטן החשש מפני פגיעה באיכות הייצוג, חשש אשר נשמע נוכח הרצון להגביל את השכר, אלא שהוא מאפשר פעילות לשחקן אשר עד לשלב זה לא היה דומיננטי דיו בענף ייצוג מיצוי הזכויות בתביעות למל"ל.
