שקיפות כתירוץ - הסיבוב החדש בקרב על החברה האזרחית

אמש, 4.11.2015, פרסם משרד המשפטים את טיוטת תזכיר החוק אשר מבקשת לתקן את "חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על ידי ישות מדינית זרה, התשע"א - 2011". החוק לפני התיקון עסק בחובת דיווח רבעונית על תמיכות אותם מקבלים עמותות וחברות לתועלת הציבור מישויות מדיניות זרות. ישות מדינית זרה מוגדרת בצורה נרחבת כמדינה זרה או קואליציה של מדינות, הרשות הפלסטינית, תאגיד שהוקם בחיקוק של אותם ישויות ואף חברת חוץ אשר נתמכת מאותם ישויות. החוק פטר מחובה זו את המוסדות הלאומיים, קרי ההסתדרות הציונית, הסוכנות, קרן היסוד, קרן קיימת לישראל ותאגידים בשליטתם.

בתיקון החדש לחוק מבקשת שרת המשפטים, גב' איילת שקד, להחמיר את חובות הדיווח והשקיפות כלפי ארגונים אשר
עיקר מימונם מתרומות של אותן ישויות. למיטב פרשנותי את התזכיר, כאשר מדברים על "עיקר המימון" מדברים על סכומי הכנסות העולים על מחצית המחזור של אותו ארגון נכון לשנת הכספים הנוכחית או לשנת הכספים הקודמת. אותם ארגונים יאלצו למלא אחר התנאים הבאים:

1. לשקף באופן מפורש את דבר היותו נתמך שעיקר מימונו מגיע מישות מדינית זרה בכל פרסום אותו הוא מפרסם, בכל מדיית פרסום, בכל מכתב שנשלח לעובד ציבור או נבחר ציבור, ובכל דין וחשבון אותו הוא מפרסם לציבור. אותה חובת שקיפות לא צריכה לכלול רק את עצם עובדת היותו נתמך, אלא לכלול גם את פרטי הישויות המדיניות הזרות אשר תמכו בו בשנים הרלוונטיות.
2. כל דיון שנערך בפני נבחר ציבור או עובד ציבור, ובו משתתף נציג של אותו הארגון, ידרש לשקף דבר שייכותו לאותו ארגון שעיקר מימונו מגיע מישות מדינית זרה. אותו הנציג ידרש לענוד תג זיהוי אשר יפרט את שייכותו לאותו הארגון.
3. בכל דיון בכנסת יראו נציגים של אותם ארגונים כשתדלנים.
4. הפרת חובה מחובות אלה תחייב בקנס ע"ס 29,200 ש"ח.

בראשית הדברים אציין כי אינני מתנגד לעצם הטלת חובות גילוי כאלה ואחרות על קבלת תמיכות, תרומות ומענקים מגופים חיצוניים המבקשים להשפיע על דעת הקהל המקומית ולהתערב בענייניה הפנימיים של מדינת הלאום. בהקשר זה אני מבין את החשש של הרשויות ונבחרי הציבור, כמו את הדאגה מפני התערבות של גופים מדיניים עויינים המבקשים לעשות שימוש בארגונים מקומיים כדי להפר את היציבות ולערער את המשטר. אלא שלצד אותו החשש, המכונה בשם "דמוקרטיה מתגוננת", קיימת למחוקק חובה לשמור על ערכי היסוד של המשטר הדמוקרטי, ובראשם זכות היסוד להתאגד. האיזון הנדרש בהחלט יכול לבוא לידי ביטוי בהטלת חובות גילוי מסוימות על אותם הארגונים נתמכים אך כאן יש לזכור כי מדובר באיזון עדין כאשר קו דק בלבד מפריד בין חובת גילוי כמכשיר משפטי לגיטימי, לחובת גילוי כמכשיר לרדיפה פוליטית וערעור עצם הלגיטימיות של אותם ארגונים. 

חשוב לזכור כי ארגוני חברה אזרחית, במהותם, נחשבו ונחשבים כסוכן חשוב שאין בלתו בקיומה של מדינה דמוקרטית פורחת ומשגשגת. הם מהווים גורם מאזן במסגרת מערך הבלמים והאיזונים הקיים בכל מבנה דמוקרטי בר קיימה ומהווים מכשיר רב ערך לאזרח להשמיע את קולו מול המגזר הממשלתי והעסקי; הם מגבירים את עצם ההשתתפות האזרחית בהליך הפוליטי ומחנכים את חבריהם לפעילות בשדה הציבורי ובכך תורמים להשבחת הכישורים הפוליטיים של האזרחים; הם מאפשרים יצוג רחב של אינטרסים בחברה, ובזכותם השדה הציבורי נהנה ממרחב פלורליסטי של דעות, העדפות ואידיאולוגיות; והם מקדמים ומבצעים פונקציות ציבוריות באופנים ישירים ועקיפים, בשיתוף פעולה עם המדינה או בהשלמה לה.

במובן זה האיזון הדרוש צריך להותיר מרחב פעולה ניכר לפעילות לגיטימית, הגם שהיא לעומתית פעמים רבות לאג'נדה השלטת במדינה בתקופה נתונה. קרי גם אם מוטלים חובות גילוי, יש לעשות זאת בצורה הסובלנית ביותר, אשר ממזערת את הפגיעה בחופש ההתאגדות ומאפשרת לאותם ארגונים להמשיך לזכות בלגיטימציה לפעולותיהם. לדעתי, הצעת החוק הנוכחית איננה עומדת באיזון הנדרש, וזאת בשל שניים: ראשית, ערעור עצם הלגיטימיות בפעולה אזרחית של ארגונים הנתמכים על ידי ישויות מדיניות זרות; שנית אפלייתם של ארגונים המשתייכים לצד פוליטי אחד בלבד של המפה הפוליטית, ואסביר.

לגבי סוגיית הלגיטימיות, חשוב לזכור כי חוק חובת הגילוי עומד בתוקפו מאז שנת 2011, והחובה לחשוף תרומות מישויות מדיניות זרות קיימת בספר החוקים עוד בשלהי שנת 2007 בתיקון שנעשה לחוק העמותות. מכאן כי עצם החובה לחשוף תרומות, תמיכות ומענקים מישויות מדיניות זרות איננה מנגנון חדש בספר החוקים, אלא חובה קיימת אשר כלל הארגונים בישראל נדרשים לעמוד בה. החדשנות שבהצעת החוק הנוכחית, הינה ראשית בזיהוי סוג ספציפי של ארגונים (אלא שעיקר הכנסתם מאותן ישויות), ובהעצמה משמעותית של חובות כאמור לעיל. האם נדרשים צעדים החמרה כלפי אותה קבוצת ארגונים, ספק בעיני. לדעתי, ההשלכה המרכזית של הצעת החוק הזו היא שמסווה של חובת גילוי או קידום שקיפות, היא פועלת לערער את עצם הלגיטימיות בפעולת אותם הארגונים, וזאת על ידי סימונם כמי שיש להיזהר מפעילותם, שכן הם נתפסים כמי שמנצלים את חופש הפעולה אשר ניתן להם במסגרת המשטר הדמוקרטי כדי לקדם פעילות החורגת מגבולות הלגיטימיות. מסיבה זו ניתן להגדיר את הצעת החוק הזו כהצעה שמטרתה רדיפה פוליטית, אשר כבר איננה מכוונת ישירות נגד הארגונים, אלא רדיפה אישית נגד הפעילים המזוהים איתם. ולכך אסור למי שדמוקרטיה נר לרגליו להסכים.

נקודה שנייה וחשובה לא פחות עוסקת באפליה שקיימת בעצם ההתמקדות בישות מדינית זרה. התערבות חיצונית בענייניה של מדינת ישראל איננה מוגבלת רק למדינות זרות או שלוחיהם, אלא גם לפרטים, לרוב פילנטרופיה אידיאולוגית. אין זה סוד שפילנטרופיה כאמור קיימת משני צידי המתרס, כאשר גם ארגונים תומכי ימין מקבלים כספים שמטרתם להשפיע על המדיניות הציבורית והלכי הרוח הפוליטיים בישראל. דוגמאות לכך הינם הון זר המממן אמצעי תקשורת מגוייסים כגון ישראל היום, או עמותות המגייסות משאבים למען פיתוח יכולות מעבר לקו הירוק. יתרה מזאת, המגבית היהודית המעבירה כספים למוסדות הלאומיים גם היא מהווה צינור חשוב במימון פעולות אידיאולוגיות כאמור. כל אלה לא נכללים בתוך הצעת החוק. לכאורה, אם מוצדק הדבר שמימון זר נתרם לטובת פעילות אידיאולוגית ופוליטית מדוע מימון על ידי בעלי הון אשר מטרתם לקדם אג'נדה פוליטית ברורה בתוך המדינה איננו חייב בחובה דומה? 

הרעיון מאחורי שקיפות, אם איננו מונע ממניעים צרים או זרים, הוא רעיון נכון. שקיפות כערך עשויה לשפר את דרכי המשילות של הארגונים ובתורם לשפר את לגיטימיות הארגונים, להגדיל בהם את אמון הציבור ולצמצם את עוצמת הרגולציה החלה כלפיהם. אלא שכאשר כוחות פוליטיים משתמשים בשקיפות כתירוץ לערער את עצם הלגיטימיות של הארגונים ולמעשה מחילים חובת גילוי רק על צד אחד של המתרס הפוליטי, הופכת השקיפות מערך לכלי ניגוח, ומאמצעי משילות חיובי לפעולה פוליטית צרה וחסרת אחריות אשר בסוף הדרך עלולה לערער את המשטר הדמוקרטי עצמו. כולי תקווה שגם הצעת חוק זו תיגנז ולא תשמש מסמר נוסף בארון הקבורה של המשטר הדמוקרטי במדינת ישראל.