לאחרונה, במספר הזדמנויות, נשאלתי האם עמותה חייבת לקבל חברים המבקשים להצטרף אליה. שאלה זו נבעה, מטבע הדברים, לאור חוסר הרצון של העמותה לקבל את אותם חברים - והסיבות לכך משתנות. בחלק מהמקרים העמותה חששה מהשתלטות עוינת ומייסדיה רצו לשמר את כוחם ולהבטיח את זכותם למנות את חברי הועד המנהל; במקרים אחרים, דובר היה על עמותה שמייצגת חברים מקהילה מסוימת, והם לא היו מעוניינים בצירופם של חברים מקהילות אחרות; ובמקרים נוספים, חברי העמותה פשוט לא היו מעוניינים בצירופו של אדם כזה או אחר לשורותיהם.
הרצון להגן על העמותה והחשש מפני הצטרפות איננו מקרי. אחד מהסיפורים הידועים בהקשר זה מדבר על עמותה סביבתית בעיר גדולה בצפון הארץ, אשר אנשיה התנגדו לביצוע מיזם קבלנית, הגישו התנגדויות נגד התכניות לעירייה, ביקרו את המיזם בתקשורת המקומית ובצעו מחאה אקטיבית. הקבלנים, אשר ראו בעמותה מכשול, החליטו לעקר את ההתנגדות על ידי השתלטות על העמותה. הם אספו סביבם את אנשי שלומם, גייסו כמות גדולה של מקורבים, ויחדיו הצטרפו לעמותה - אשר הייתה מחויבת לקבלם על פי תקנונה. לצערם של אנשי העמותה, באסיפה הכללית זכו הקבלנים לרוב בזכות כל אותם "מצטרפים חדשים" - רוב אשר הבטיח שליטה בעמותה. כתוצאה מכך השתלטו הקבלנים על מוסדות העמותה, ביטלו את ההתנגדויות שהעמותה הגישה ולבסוף הצליחו בלב שקט לבצע את מיזמם.
ואכן, כדי למנוע ממקרים כאלה להתרחש, ותחת ההגנה שמעניק חופש ההתאגדות, מצב הבסיס המשפטי בדיני עמותות הינו כי חברי העמותה חופשיים להחליט מי יהיו חבריה. למעשה, למעט מייסדי העמותה שהנם חברים בעמותה מכוח מעמדם כמייסדים, העמותה רשאית - ככל שלא נקבע אחרת בתקנונה - לדחות בקשת הצטרפות בלי צורך למצוא עילות מיוחדות או נימוקים משמעותיים. הסיבה לכך היא שעמותה, לפני כל דבר אחר, היא תאגיד אשר מאוגד במשפט הפרטי. משמעותה של ה"פרטיות" במסגרת זכות ההתאגדות בעמותה הנה הוולנטריזם,. כלומר היכולת של אנשים, המסכימים לחבור יחדיו ולא תחת הוראה חוקית או כפייה, וזאת לשם קידום מטרה משותפת. חברי העמותה, לאחר שלב ההתאגדות, זוכים להגנה משפטית בדמות מסך התאגדות המאפשרת להם להבטיח את אי תלותם ועצמאותם בקידום ענייניהם. הצד השני של המטבע, הוא שהחברים יכולים, ככל שהם חפצים, להפוך את העמותה למועדון חברים סגור ולהציב חסמים בלתי עבירים על יכולתם של זרים להצטרף לעמותה - אם החברים הנוכחיים בעמותה אינם חפצים לצרפם.
אלא שכמו בכל דבר, זכות זו היא זכות יחסית. בעמותות יותר מכל תאגיד אחר, יהיו מצבים בהם למרות חופש ההתאגדות ומצב הבסיס המתואר, ידרשו עמותות לצרף חברים גם אם אינם חפצים בכך. מצבים אלה תלויים בשניים: האינטרס הציבורי בעמותה, המכפיף אותה לעקרונות מסוימים של המשפט הציבורי, והמעמד הקהילתי של העמותה - המעגן את מעמדה הייצוגי כלפי הקולקטיב - ולכן הופך אותה לאחראי כלפיו.
האינטרס הציבורי הוא תלוי נסיבה. עמותה יכולה להנות מתקציב הציבור בין אם באמצעות תמיכה כספית ובין זכתה במכרז ממשלתי, היא עשוייה לספק שירות בעל ערך ציבורי רב, למלא משימה או מטרה אשר מוגדרים כבעלי חשיבות ציבורית רבה וכיוצא באלה. באותם נסיבות בהם יש בעמותה אינטרס ציבורי גובר, מתחזק מעמדה הדו מהותי - כלומר המשפט מתייחס אליה פחות ופחות כתאגיד פרטי גרידא, ובהתאם מחיל עליה עקרונות שמקורם במשפט הציבורי-מנהלי. לעניין החברות, עמותות בעלות אינטרס ציבורי לא יוכלו באותה קלות להפלות בין פרטים שונים, לנהוג באי שוויון או בסלקציה שעה שהם באים לצרף חברים לשורותיהם.
המצב השני קשור למעמדה הקהילתי של העמותה. במצב דברים זה, העמותה צריכה להיות ארגון המייצג קהילה או קבוצה מוגדרת או אפילו ציבור מוגדר ומסוים של אנשים. אותה ייצוגיות צריכה להיות קבועה הן במטרותיה של העמותה והן בתקנונה. במצב דברים זה, ככל שמוסכם כי חברי הקהילה יהיו חברים בעמותה, היא איננה יכולה להפלות ביניהם, ולקבוע מי יוכל להצטרף ומי לאו. אם לא נקבע אחרת בתקנון - הדלת של העמותה תהיה פתוחה לכלל החברים שמשתייכים לקהילה או לקבוצה הרלוונטית.
נכון, שלעתים קרובות קל לשכוח את מצב הבסיס המשפטי - ולפיו עמותה רשאית להחליט את זהות חבריה, במיוחד בעידן בו עמותות זוכות לעניין ציבורי הולך וגובר. אלא שאם אנחנו שוכחים זאת, אנחנו גם שוכחים כי במהותה, העמותה היא ארגון אזרחי - ולא ארגון ממשלתי, ובהתאם אנחנו עשויים לטעות ולהחיל על העמותה מערכת דינים לא נכונה כבר בשלב הראשון. לכן חשוב להדגיש כבר כעת, כי חברות בעמותה היא וולנטרית - לא רק מצד החבר המבקש להצטרף, אלא גם מצד העמותה לה הפררוגטיבה להחליט אם היא מעוניינת באותו חבר, אם לאו.
הרצון להגן על העמותה והחשש מפני הצטרפות איננו מקרי. אחד מהסיפורים הידועים בהקשר זה מדבר על עמותה סביבתית בעיר גדולה בצפון הארץ, אשר אנשיה התנגדו לביצוע מיזם קבלנית, הגישו התנגדויות נגד התכניות לעירייה, ביקרו את המיזם בתקשורת המקומית ובצעו מחאה אקטיבית. הקבלנים, אשר ראו בעמותה מכשול, החליטו לעקר את ההתנגדות על ידי השתלטות על העמותה. הם אספו סביבם את אנשי שלומם, גייסו כמות גדולה של מקורבים, ויחדיו הצטרפו לעמותה - אשר הייתה מחויבת לקבלם על פי תקנונה. לצערם של אנשי העמותה, באסיפה הכללית זכו הקבלנים לרוב בזכות כל אותם "מצטרפים חדשים" - רוב אשר הבטיח שליטה בעמותה. כתוצאה מכך השתלטו הקבלנים על מוסדות העמותה, ביטלו את ההתנגדויות שהעמותה הגישה ולבסוף הצליחו בלב שקט לבצע את מיזמם.
ואכן, כדי למנוע ממקרים כאלה להתרחש, ותחת ההגנה שמעניק חופש ההתאגדות, מצב הבסיס המשפטי בדיני עמותות הינו כי חברי העמותה חופשיים להחליט מי יהיו חבריה. למעשה, למעט מייסדי העמותה שהנם חברים בעמותה מכוח מעמדם כמייסדים, העמותה רשאית - ככל שלא נקבע אחרת בתקנונה - לדחות בקשת הצטרפות בלי צורך למצוא עילות מיוחדות או נימוקים משמעותיים. הסיבה לכך היא שעמותה, לפני כל דבר אחר, היא תאגיד אשר מאוגד במשפט הפרטי. משמעותה של ה"פרטיות" במסגרת זכות ההתאגדות בעמותה הנה הוולנטריזם,. כלומר היכולת של אנשים, המסכימים לחבור יחדיו ולא תחת הוראה חוקית או כפייה, וזאת לשם קידום מטרה משותפת. חברי העמותה, לאחר שלב ההתאגדות, זוכים להגנה משפטית בדמות מסך התאגדות המאפשרת להם להבטיח את אי תלותם ועצמאותם בקידום ענייניהם. הצד השני של המטבע, הוא שהחברים יכולים, ככל שהם חפצים, להפוך את העמותה למועדון חברים סגור ולהציב חסמים בלתי עבירים על יכולתם של זרים להצטרף לעמותה - אם החברים הנוכחיים בעמותה אינם חפצים לצרפם.
אלא שכמו בכל דבר, זכות זו היא זכות יחסית. בעמותות יותר מכל תאגיד אחר, יהיו מצבים בהם למרות חופש ההתאגדות ומצב הבסיס המתואר, ידרשו עמותות לצרף חברים גם אם אינם חפצים בכך. מצבים אלה תלויים בשניים: האינטרס הציבורי בעמותה, המכפיף אותה לעקרונות מסוימים של המשפט הציבורי, והמעמד הקהילתי של העמותה - המעגן את מעמדה הייצוגי כלפי הקולקטיב - ולכן הופך אותה לאחראי כלפיו.
האינטרס הציבורי הוא תלוי נסיבה. עמותה יכולה להנות מתקציב הציבור בין אם באמצעות תמיכה כספית ובין זכתה במכרז ממשלתי, היא עשוייה לספק שירות בעל ערך ציבורי רב, למלא משימה או מטרה אשר מוגדרים כבעלי חשיבות ציבורית רבה וכיוצא באלה. באותם נסיבות בהם יש בעמותה אינטרס ציבורי גובר, מתחזק מעמדה הדו מהותי - כלומר המשפט מתייחס אליה פחות ופחות כתאגיד פרטי גרידא, ובהתאם מחיל עליה עקרונות שמקורם במשפט הציבורי-מנהלי. לעניין החברות, עמותות בעלות אינטרס ציבורי לא יוכלו באותה קלות להפלות בין פרטים שונים, לנהוג באי שוויון או בסלקציה שעה שהם באים לצרף חברים לשורותיהם.
המצב השני קשור למעמדה הקהילתי של העמותה. במצב דברים זה, העמותה צריכה להיות ארגון המייצג קהילה או קבוצה מוגדרת או אפילו ציבור מוגדר ומסוים של אנשים. אותה ייצוגיות צריכה להיות קבועה הן במטרותיה של העמותה והן בתקנונה. במצב דברים זה, ככל שמוסכם כי חברי הקהילה יהיו חברים בעמותה, היא איננה יכולה להפלות ביניהם, ולקבוע מי יוכל להצטרף ומי לאו. אם לא נקבע אחרת בתקנון - הדלת של העמותה תהיה פתוחה לכלל החברים שמשתייכים לקהילה או לקבוצה הרלוונטית.
נכון, שלעתים קרובות קל לשכוח את מצב הבסיס המשפטי - ולפיו עמותה רשאית להחליט את זהות חבריה, במיוחד בעידן בו עמותות זוכות לעניין ציבורי הולך וגובר. אלא שאם אנחנו שוכחים זאת, אנחנו גם שוכחים כי במהותה, העמותה היא ארגון אזרחי - ולא ארגון ממשלתי, ובהתאם אנחנו עשויים לטעות ולהחיל על העמותה מערכת דינים לא נכונה כבר בשלב הראשון. לכן חשוב להדגיש כבר כעת, כי חברות בעמותה היא וולנטרית - לא רק מצד החבר המבקש להצטרף, אלא גם מצד העמותה לה הפררוגטיבה להחליט אם היא מעוניינת באותו חבר, אם לאו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה