מדי פעם בפעם, בישיבות ועד מנהל, אספות כלליות או פגישות עבודה של יזמים לקראת הקמת עמותה חדשה, נשמעת השאלה, "האם עמותה יכולה להרוויח". שאלה זו באה מתוך נקודת מבט אותה אני מכנה בשם "התפיסה הגירעונית" והיא רווחת אצל רבים מהעוסקים במלאכה. בתמצית, המחזיקים בתפיסה הגירעונית גורסים כי בשל טבעה של העמותה המובעת באמצעות הסיסמה, "ללא כוונת רווח", אסור לעמותה לסיים את השנה עם עודפי הכנסות על הוצאות, אלא היא נדרשת להוציא את כל הכנסותיה באותה שנה תקציבית. תפיסה זו, הגם שאיננה נכונה, מונעת באמצעות המסגרת המשפטית והמסוית של העמותה, אשר מעודדת את בעלי הזיקה לצאת מתוך נקודת הנחה גירעונית, כתפיסה ניהולית לגיטימית.
המקור המשפטי הראשון לתפיסה הגירעונית הינו חוק מס ערך אשר מגדיר עמותות תחת הסיווג "מלכ"ר" שהינו קיצור למונח "מוסד ללא כוונת רווח". מושג זה, שהינו תרגום של המונח האנגלי "Nonprofit Organization", לא נועד לחסום את יכולתה של העמותה להרוויח, אלא מטרתו היחידה היה ליצור מונח המבדיל את המלכ"ר, מהעוסק - או את העמותה מהחברה המסחרית. למעשה, לו היה רוצה המחוקק לדייק, היה צריך לכנות את העמותה בכינוי "מוסד האסור בחלוקת רווחיו", המייצג את הנורמה המשפטית הנכונה לפיה עמותה יכולה לצבור עודפים, אולם אסור עליה לחלקם בין חבריה ונושאי המשרה בה.
המקור המשפטי השני הוא תיקון מס' 10 לחוק העמותות אשר שינה את ס' 1 לחוק, העוסק בזכות לייסד עמותה, והוסיף בו איסור על ייסוד עמותה שמטרתה העיקרית עשיית רווחים. לכאורה, הוראה זו ראויה ונכונה שכן היא משקפת את תכלית העמותה - שעיקרה התאגדות למטרות שאינן עסקיות אלא מקדמות ערכים חברתיים, חינוכיים, תרבותיים, בריאותיים וכיוצא באלה. אלא שלדעתי התוספת האמורה מיותרת ועושה יותר נזק מתועלת ואסביר. יזמים חברתיים, הבאים לייסד עמותה, מאמצים כבר בשלב היסוד איסור גורף על יכולתם לחלק רווחים או נכסים לחברי העמותה ונושאי המשרה בה. איסור זה אינהרנטי לצורת ההתאגדות האזרחית וקבוע גם הוא בס' 1 לחוק. המשמעות של האיסור על חלוקת רווחים הוא ביטולו של האינטרס השיורי בארגון, נעילת נכסיו ושימוש בהם אך ורק לשם קידום מטרותיו. לכן, נוכח קיומו של כזה איסור, אין ליזמים, ככל שהם אינם מנסים לנצל לרעה את הצורה הארגונית, כל מוטיבציה להשתמש בארגון כדי להשיא רווחים. מכאן, שהוספת התוספת החדשה לס' 1 לחוק, לא זו בלבד שאיננה נחוצה, אלא יוצרת רושם מטעה, לפיו עמותה צריכה להימנע מלהרוויח - ולכן אין זה מפליא כי מנהלי ארגונים ובעלי זיקה עלולים לטעות ולחשוב שמשמעות התוספת היא אימוץ תפיסה גירעונית על ידי המחוקק.
מקור משפטי שלישי הנם כללי ניהול תקין של רשם העמותות. כללים אלה, הגם שקובעים כי ניתן להעביר עודפים משנה לשנה, מבוססים על נורמה משפטית לפיה צבירת נכסים מוגזמת מהווה הפרת חובת האמונים של נושאי המשרה לתאגיד. הפרה זו נובעת מהרעיון לפיו צבירה עודפת של נכסים מונעת מהעמותה להקדיש את מלוא נכסיה לשם קידום מטרותיה, וצבירה לשם צבירה - על כן, איננה דבר תקין או נכון. אלא שכללי הניהול התקין מהווים קובץ עמוס הוראות מסורבלות, אשר רק אנשי מקצוע שהנם בגדר שחקנים חוזרים מסוגלים להבינם עד תום. בעלי זיקה בעמותה אשר מגלים קיומו של האיסור על צבירה עודפת והגבלות על העברת עודפים תקציביים משנה לשנה, עלולים לפרש את כללי הניהול התקין כהוראות המאמצות תפיסה גירעונית מובהקת, וכי העברת עודפים משנה לשנה כמוה כהפרת הוראות הניהול התקין - ולא היא.
ואדגיש, אין בחוק או בפסיקה כל איסור על צבירת עודפים ויצירת עודפים תקציביים בעמותה. לשיטתי, הבלבול בין איסור על חלוקת רווחים ולאיסור על עשיית רווחים, עלול להוביל להפעלת שיקול דעת ניהולי מוטעה. התפיסה הגירעונית לא זו בלבד שאיננה בגדר מדיניות ציבורית, אלא שהיא לא נכונה ומהווה מתכון כמעט וודאי לחוסר הצלחה של עמותות להתקיים לאורך זמן. בעידן בו מקורות המשאבים של העמותות הולכים ומתדלדלים, בעוד שתפקידי המגזר האזרחי הולכים ומתרבים, ייצור הכנסות עצמיות והעברת עודפים משנה לשנה, עלול להתברר כהכרח לעצם קיימותו של המגזר האזרחי על ארגוניו ועמותותיו.
המקור המשפטי הראשון לתפיסה הגירעונית הינו חוק מס ערך אשר מגדיר עמותות תחת הסיווג "מלכ"ר" שהינו קיצור למונח "מוסד ללא כוונת רווח". מושג זה, שהינו תרגום של המונח האנגלי "Nonprofit Organization", לא נועד לחסום את יכולתה של העמותה להרוויח, אלא מטרתו היחידה היה ליצור מונח המבדיל את המלכ"ר, מהעוסק - או את העמותה מהחברה המסחרית. למעשה, לו היה רוצה המחוקק לדייק, היה צריך לכנות את העמותה בכינוי "מוסד האסור בחלוקת רווחיו", המייצג את הנורמה המשפטית הנכונה לפיה עמותה יכולה לצבור עודפים, אולם אסור עליה לחלקם בין חבריה ונושאי המשרה בה.
המקור המשפטי השני הוא תיקון מס' 10 לחוק העמותות אשר שינה את ס' 1 לחוק, העוסק בזכות לייסד עמותה, והוסיף בו איסור על ייסוד עמותה שמטרתה העיקרית עשיית רווחים. לכאורה, הוראה זו ראויה ונכונה שכן היא משקפת את תכלית העמותה - שעיקרה התאגדות למטרות שאינן עסקיות אלא מקדמות ערכים חברתיים, חינוכיים, תרבותיים, בריאותיים וכיוצא באלה. אלא שלדעתי התוספת האמורה מיותרת ועושה יותר נזק מתועלת ואסביר. יזמים חברתיים, הבאים לייסד עמותה, מאמצים כבר בשלב היסוד איסור גורף על יכולתם לחלק רווחים או נכסים לחברי העמותה ונושאי המשרה בה. איסור זה אינהרנטי לצורת ההתאגדות האזרחית וקבוע גם הוא בס' 1 לחוק. המשמעות של האיסור על חלוקת רווחים הוא ביטולו של האינטרס השיורי בארגון, נעילת נכסיו ושימוש בהם אך ורק לשם קידום מטרותיו. לכן, נוכח קיומו של כזה איסור, אין ליזמים, ככל שהם אינם מנסים לנצל לרעה את הצורה הארגונית, כל מוטיבציה להשתמש בארגון כדי להשיא רווחים. מכאן, שהוספת התוספת החדשה לס' 1 לחוק, לא זו בלבד שאיננה נחוצה, אלא יוצרת רושם מטעה, לפיו עמותה צריכה להימנע מלהרוויח - ולכן אין זה מפליא כי מנהלי ארגונים ובעלי זיקה עלולים לטעות ולחשוב שמשמעות התוספת היא אימוץ תפיסה גירעונית על ידי המחוקק.
מקור משפטי שלישי הנם כללי ניהול תקין של רשם העמותות. כללים אלה, הגם שקובעים כי ניתן להעביר עודפים משנה לשנה, מבוססים על נורמה משפטית לפיה צבירת נכסים מוגזמת מהווה הפרת חובת האמונים של נושאי המשרה לתאגיד. הפרה זו נובעת מהרעיון לפיו צבירה עודפת של נכסים מונעת מהעמותה להקדיש את מלוא נכסיה לשם קידום מטרותיה, וצבירה לשם צבירה - על כן, איננה דבר תקין או נכון. אלא שכללי הניהול התקין מהווים קובץ עמוס הוראות מסורבלות, אשר רק אנשי מקצוע שהנם בגדר שחקנים חוזרים מסוגלים להבינם עד תום. בעלי זיקה בעמותה אשר מגלים קיומו של האיסור על צבירה עודפת והגבלות על העברת עודפים תקציביים משנה לשנה, עלולים לפרש את כללי הניהול התקין כהוראות המאמצות תפיסה גירעונית מובהקת, וכי העברת עודפים משנה לשנה כמוה כהפרת הוראות הניהול התקין - ולא היא.
ואדגיש, אין בחוק או בפסיקה כל איסור על צבירת עודפים ויצירת עודפים תקציביים בעמותה. לשיטתי, הבלבול בין איסור על חלוקת רווחים ולאיסור על עשיית רווחים, עלול להוביל להפעלת שיקול דעת ניהולי מוטעה. התפיסה הגירעונית לא זו בלבד שאיננה בגדר מדיניות ציבורית, אלא שהיא לא נכונה ומהווה מתכון כמעט וודאי לחוסר הצלחה של עמותות להתקיים לאורך זמן. בעידן בו מקורות המשאבים של העמותות הולכים ומתדלדלים, בעוד שתפקידי המגזר האזרחי הולכים ומתרבים, ייצור הכנסות עצמיות והעברת עודפים משנה לשנה, עלול להתברר כהכרח לעצם קיימותו של המגזר האזרחי על ארגוניו ועמותותיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה